בשבוע שעבר ראינו כי אברהם, איש החסד, מקרב את כולם; כולם ראויים לקירוב בעיניו ובדרך הקירוב הוא מפיץ את האמונה בא-ל אחד. מצד עצמו הוא לגמרי מתעלם מהחושך, מהרוע האנושי; לא נלחם בו ואפילו לא מרחיק אותו, אלא אם כן נאלץ לעשות זאת, כמו במקרה של ישמעאל שהבאנו בשבוע שעבר או כמו כאשר לקחו בשבי את אחיינו. הפעילות שלו בעולם מסתכמת בהפצת אור האמונה לכולם ולא נראה שעולה בדעתו אפשרות אחרת, דרך פעולה שונה. השאלה היא אם אכן הדרך הזאת מספיקה, אם בדרך הקירוב לבדה אפשר להאיר את העולם עד כדי הכשרתו לקבל פני משיח, להביא את העולם למצב האידיאלי של חזרה לימי בראשית שלפני חטא עץ הדעת. מהתבוננות בפרשת השבוע, אומר מורנו הרב גינזבורג שליט"א, נראה שלפחות יצחק חשב שאי-אפשר.

פרשת השבוע פותחת בפסוק (בראשית כה): [יט] וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק. פעמיים אברהם ופעמיים יצחק בפסוק הראשון, זה אומר דרשני, ואכן יש על כך כמה דרשות ופירושים. לענייננו, זו נראית כעין הבעת תמיהה, יצחק כל כך שונה מאברהם, ובכל זאת, אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק. בפרשה מסופר כי יצחק ראה שהעבודה שעשה אברהם אביו אינה מתקיימת לאורך זמן, שמי שקיבלו ממנו השפעה במסגרת הפצת האור שלו, חזרו לסורם לאחר הסתלקותו ואולי עוד קודם. איך הוא יודע את זה - הנה (פרק כו): [טו] וְכָל-הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי, אַבְרָהָם אָבִיו--סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר. עניינה של חפירת בארות הוא גילוי המים שטמונים במעבה האדמה; ברוחניות זה אומר פעולה שחושפת את הטוב הטמון בעצמו או בזולת.

יצחק רואה שסתמו את הבארות שחפר אביו אבל הוא לא מתייאש: [יח] וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן, שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹת, אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו. הוא מבין שזה לא מספיק אבל מנסה להעמיק באותה דרך: [יט] וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי-יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ-שָׁם--בְּאֵר, מַיִם חַיִּים. אבל זה לא עובר חלק: [כ] וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר, עִם-רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר--לָנוּ הַמָּיִם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. הם יודעים שהוא בנו של אברהם ולא רוצים לקבל ממנו השפעה, אבל התגובה של השכנים אינה מרתיעה אותו, הוא חופר עוד באר וגם עליה רבים אתו. והוא ממשיך אבל רק אחרי שהתרחק מהם: [כב] וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ, עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ.

ליצחק יש את המסקנות שלו מהאירועים הנ"ל; הוא מבין שבדרכו של אברהם ההשפעה על הזולת היא קצרת ימים, לא רק שסתמו את הבארות, כלומר ויתרו על הדרך שלימד אברהם, גם וַיְמַלְאוּם עָפָר, חזרו לחומרנות הכי נמוכה. הוא מחפש דרך לפעול בעולם ביתר יסודיות; מתרחק מאלה שלא רצו בקרבתו ומחפש דרך לשנות את העולם במהלך אחד. לכן, כאשר באים אליו יריביו מאתמול, הם מתקבלים בקרירות לכאורה, לגמרי שונה מתגובתו של אברהם אביו: [כו] וַאֲבִימֶלֶךְ, הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר; וַאֲחֻזַּת, מֵרֵעֵהוּ, וּפִיכֹל, שַׂר-צְבָאוֹ. [כז] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק, מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי; וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי, וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם. אבל זה רק לכאורה, כי בפועל הוא רוצה לחיות בשלום והוא גם מכניס אורחים: [ל] וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. [לא] וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו; וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק, וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם. אבל הוא לא מתקרב אליהם יותר מדי; כאילו, חברים חברים, אבל מרחוק.

יצחק ויתר על דרך הקירוב של אברהם אבל עדיין קשה לו מאד עם הרוע בעולם, עם המציאות שממשיכים לעבוד אלילים. ומה שגרוע יותר, עבודת האלילים מגיעה אליו הביתה, הבן יקיר הביא הביתה נשים עובדות אלילים: [לד] וַיְהִי עֵשָׂו, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-יְהוּדִית, בַּת-בְּאֵרִי הַחִתִּי--וְאֶת-בָּשְׂמַת, בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי. כמובן, יצחק ורבקה אינם מרוצים: [לה] וַתִּהְיֶיןָ, מֹרַת רוּחַ, לְיִצְחָק, וּלְרִבְקָה. אבל התגובה הרגשית של יצחק קיצונית ביותר; כזה רוע, הוא מעדיף לא לראות (פרק כז): [א] וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת; יצחק היה בגיל מאה כשזה קרה; לא כל כך זקן במונחי הימים ההם וגם לא שמענו עד עתה על מישהו שהתעוור מזקנה, אבל כאמור, יצחק מעדיף שלא לראות. אלא שדווקא כעת, במציאות השלילית שאליה נקלע, הוא מזהה הזדמנות לחולל את המהפכה שאביו לא הצליח לחולל: וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּנִי.

השלמת התהליך נפלה בחלקנו

עשו נענה לקריאתו של אביו ומאזין לדבריו: [ב] וַיֹּאמֶר, הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי; לֹא יָדַעְתִּי, יוֹם מוֹתִי. [ג] וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ; וְצֵא, הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי, צָיִד. [ד] וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי--וְאֹכֵלָה: בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת. למדנו כבר בתחילת הפרשה שיצחק אהב את עשו והארכנו בעניין בשנים קודמות; יצחק יודע בדיוק מי הוא עשו, הוא לא היה צריך להמתין עד שעשו יקח נשים עובדות אלילים כדי לדעת שאינו הולך בדרכו של אביו ו/או של סבו. למרות זאת יצחק כמו מתעלם מההתנהגות הנלוזה של בנו המועדף; הוא מבליג על כל שגיונותיו ולא קורא אותו לסדר (לפחות לא כתוב שהעיר לו על משהו). ופתאום הוא רוצה לברך אותו ולצורך כך הוא מבקש ממנו שישקיע מאמץ קצת חריג, ככה שאצל יצחק תתעורר הכרת תודה כלפיו והברכה תצא מכל הלב.

אמרנו שיצחק הגיע למסקנה כי דרכו של אברהם - להפיץ אור, להדליק אורות קטנים שבהצטרפם יחד יהפכו לאור גדול, הדרך הזאת אינה מובילה אל היעד הנכסף. את המסקנה הזאת הוא מיישם ביחס לעשו; הוא כאילו לא רואה בעשו שום דבר שצריך לתקן כי, לדעתו, אין תועלת בתיקונים קטנים, עדיף לעשות תיקון אחד גדול וסופי. וזה מה שהוא רוצה להשיג בברכות שהוא מייעד לעשו, שמכוח הברכות עשו יתהפך מרע לטוב, שבמקום ללכת בחושך הוא יתחבר אל האור. בלשון ימינו, אומר מורנו הרב גינזבורג שליט"א, שיטת ה'זבנג וגמרנו'. זו גם הסיבה שאינו מתלהב מדרכו של יעקב, בחור הישיבה שמעמיק בלימוד ומברר ביסודיות מה טוב ומה רע; הדרך הזאת איטית מדי לטעמו של יצחק שבטוח כי מצא את הדרך להפוך את המציאות, לבטל לגמרי את הרע, במהלך אחד. אלא שרבקה ידעה כי מהלך כזה אינו יכול להצליח, ופעלה:

[ו] וְרִבְקָה, אָמְרָה, אֶל-יַעֲקֹב בְּנָהּ, לֵאמֹר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת-אָבִיךָ, מְדַבֵּר אֶל-עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר. [ז] הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים, וְאֹכֵלָה; וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה', לִפְנֵי מוֹתִי. רבקה מנחה את יעקב כיצד לפעול כדי לזכות בברכות; יעקב חושש לבצע את המהלך המסוכן אבל חזקה עליו מצוות אמו והוא פועל: [יח] וַיָּבֹא אֶל-אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי; וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי, מִי אַתָּה בְּנִי. [יט] וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו, אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ--עָשִׂיתִי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי; קוּם-נָא שְׁבָה, וְאָכְלָה מִצֵּידִי--בַּעֲבוּר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ. אחרי היסוסים מופגנים יצחק משתכנע שאכן מדובר בעשו ויעקב זוכה בברכות. המעמד הזה מתוח מאד מבחינת יעקב, בכל רגע עלול עשו לשוב עם המטעמים שהכין ומי יודע מה תהיה התוצאה. אבל מהשמים שמרו עליו והוא יצא בטרם שב עשו: [ל] וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת-יַעֲקֹב, וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב, מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו; וְעֵשָׂו אָחִיו, בָּא מִצֵּידוֹ. הוא מציע לאביו את המטעמים שהכין ומבקש לקבל את הברכה.

יצחק נבהל, התברר לו שיעקב זכה בברכות והשאלה היא כיצד יגיב על כך, האם יתחרט ויעביר את הברכות לעשו? [לג] וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה, גְּדֹלָה עַד-מְאֹד, וַיֹּאמֶר מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא, וָאֲבָרְכֵהוּ; גַּם-בָּרוּךְ, יִהְיֶה. הוא לא מתחרט, הוא חותם את דבריו באישרור הברכות, גַּם-בָּרוּךְ יִהְיֶה מי שזכה בברכות. כי כעת הוא מבין שהרעיון שלו להפוך את העולם (את עשו) מרע לטוב בזבנג אחד, לא יכול להצליח; שהדרך היחידה שעשויה להצליח היא דרכו של יעקב; ושהברכות שהעניק לו, בלי לדעת שזה הוא, יעניקו לו את הכוח הדרוש להתמיד בדרכו עד לניצחון הסופי של הטוב על הרע, עד שיצליח להפוך את החושך לאור. ונשים לב, יצחק לא חותם בלשון הווה, אלא בלשון עתיד: גַּם-בָּרוּךְ יִהְיֶה. כי כעת הוא מבין שמדבר בתהליך ארוך, ארוך מאד.

ואכן, מאז ועד בכלל אנחנו הולכים בדרכו של יעקב, בצעדים איטיים; לפעמים מתוך הכרה שאכן זו הדרך ולפעמים מתוך תסכול על כי זו הדרך. והדרך היא שמבררים היטב, לפני שנוקטים באיזה צעד, האם זה מתאים להוראות התורה. הבירור הזה נמשך אלפי שנים וכעת הגענו לסיומו של התהליך, לסופה של הדרך הארוכה שמובילה אל הגאולה האמיתית והשלמה. וכמו בכל ריצה למרחקים ארוכים, השלב האחרון הוא קריטי; דווקא בשלב הזה, בפיניש, עלינו להתחבר חזרה לדרכו של יעקב, לנהוג בהתאם להוראות התורה ובשום אופן לא להרכין ראש בפני הגויים, לא במימד התרבותי ובטח לא במימד הביטחוני או המדיני. דבקות כזאת גם תזכה אותנו באהדת בני עשו, כי הם מצידם כבר מוכנים לגאולה.