כולה שלי

מסכת בבא בתרא פותחת במשנה המפורסמת: "שניים אוחזין בטלית, זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה; זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. [הדין:] זה יישבע שאין לו בה פחות מחציהּ, וזה יישבע שאין לו בה פחות מחציהּ, ויחלוקו.

זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: חציהּ שלי. [הדין:] האומר כולה שלי יישבע שאין לו בה פחות משלושה חלקים, והאומר חציהּ שלי יישבע שאין לו בה פחות מרביע. [ואז:] זה נוטל שלושה חלקים, וזה נוטל רביע".

ההנחה העומדת מאחורי החלק האחרון של המשנה, היא שעל מחצית אחת אין ויכוח - שהרי התובע "חציה שלי" איננו רוצה את כל הטלית - ורק המחצית השנייה היא העומדת למחלוקת, כאשר הראשון תובע אותה מכוח טענת בעלות על כל הטלית, והשני תובע אותה מכוח טענת בעלות על מחצית הטלית בלבד.

בשירו 'כולה שלי', זאב ז'בוטינסקי מדבר בפרפראזה על אותה משנה מתחילת מסכת בבא בתרא. חוט השני השזור לאורך השיר מדבר על הקרבה ומסירות הנמצאות בכל הארץ; ביתר, ציון, סיני, עמק (יזרעאל), עכו. העיקרון המנחה הוא ההקרבה, המוכנות להיאבק על כל הארץ, על-מנת לצעוק - כולה שלי!

הפרדיגמה הפוליטית המוכרת והישנה, שתי מדינות לשני עמים - איננה מספיק נושנה. מנגד, העבר המוכר לנו, הצהרת בלפור וחבר הלאומים למשל, על אודות שתי גדות הירדן ששייכות לעם היהודי ושאותן חישב ז'בוטינסקי לקחת כי 'כולה שלי' - ישן נושן.

מה יישאר לנו בסוף?

כיום, הגדה המזרחית – ממלכת ירדן, היא אחת משתי המדינות היחידות בעולם שבהן אין התנכלות ליהודים כלל, כיוון שאין בה יהודים. כל המשקל מוטל כעת על הגדה שממערב לירדן. עליה ניצבת המחלוקת בין שני הצדדים - הם, ואנחנו.

ובתוך אותו 'אנחנו'; מצד אחד, נמצא השמאל הישראלי הפרגמטי בחלקו, הלפידים והברקים - שרוצים לקבל את ירושלים ולא מוכנים לשמוע על זכות השיבה, אך מוכנים לוותר על חבלי ארץ. ומצד שני ניצב הימין הישראלי, החוטובלים והאלקינים, האומרים 'כולה שלי'.

וכך בדיוק ניגשים הפלשתינים למו"מ איתנו. הם מביטים מהצד, ורואים את הדיון המתחולל בקרבנו. אפילו אבו-מאזן הבין כבר את המציאות החדשה: "ההכרה (של האו"ם) לא תשחרר את האדמה ביום שאחרי, אך היא תוכיח את זכותנו שלפיה ארצנו כבושה ולא מדובר באדמה שנויה במחלוקת". למען הסר ספק, נשיא הרשות הבהיר: "הדבר חל על כל האדמות שכבשה ישראל לפני יוני 1967".

על החמאס אין מה לדבר. סעיף 31 באמנת הארגון מצטט את הקוראן באומרו על היהודים: "אין הם פורצים כאיש אחד להילחם בכם, אלא רק בתוככי קריות בצורות או מעבר לחומות, ואולם קיימת עוינות בינם לבין עצמם. הם נראים לך מלוכדים, אך לבותיהם מפולגים, כי הם עם אשר לא ישכיל להבין".

אם בקושי "חציה שלי" זו הטענה שלנו, ו"כולה שלי" זו הטענה שלהם - ניוותר במקרה הטוב עם רבע הטלית.