פרקינסון וכרושצ'וב

"כל עבודה נמשכת לפי פרק הזמן המוקדש לביצועה", קובע החוק הראשון של פרקינסון. "תקבעו לעצמכם דד-ליין, אחרת לעולם לא תסיימו", אמרה לנו המרצה בשיעור הראשון בסמסטר הראשון בשנה א'. על הכללים הפשוטים הללו, המוכרים ומובנים לכל אחד מאיתנו בכל היבטי חיינו, לא שמעו במשטרה ובפרקליטות. התוצאה: חקירה נמשכת תריסר שנים, ומסתיימת בלא-כלום בין היתר בגלל הזמן הרב שחלף.

הלקח החשוב ביותר שיש ללמוד מתיק ליברמן הוא ההכרח החיוני להגביל את משך החקירות. לפני שתקום צעקה שמדובר בפגיעה בשלטון החוק, כדאי להזכיר כמה דברים. האחד: גם לשלטון החוק יש מגבלות, ואחת המרכזיות שבהן היא שמירה על זכויות יסוד של חשוד. אסור להוציא הודאות בכוח, אסור להיכנס לבית בלא צו חיפוש, אסור למנוע פגישה עם עורך דין. הזכות להליך הוגן היא אחת מאותן זכויות יסוד, ואין שום אפשרות לנהל הליך הוגן כאשר הוא נמשך שנים על גבי שנים. דומה שאפילו לא צריך להסביר את הנקודה הזאת.

השני: בתי המשפט מתייחסים לזמן החולף מאז ביצוע העבירה כסיבה להקלה בעונש, בעיקר בשל עינוי הדין שעבר הנאשם – אפילו אם הוכח בסופו של יום שהוא פושע. אין להקל ראש בחרדה ובמתח שהם מנת חלקו של מי שמצוי תחת חקירה פלילית. זהו עונש שלא כתוב בשום ספר חוקים, והוא נגזר ומבוצע הרבה לפני שהוכרע הדין. הא למדנו, שהתמשכות של חקירה מהווה עוול – ועוול צריך למנוע.

השלישי: הגבלת משך החקירה תשרת את רשויות אכיפת החוק לא פחות מאשר את החשודים. הדבר יחייב אותן למקד את תשומת ליבן במציאת ראיות לחשדות העיקריים, וימנע פיזור משאבים ומאמצים הדרושים לתיקים אחרים. כאשר חקירה אחת נמשכת שנים רבות, המשמעות היא שחקירות אחרות נדחות ואולי אפילו לא נערכות. ואם בסופה של אותה חקירה אפילו אין כתב אישום, הרי שההפסד היה כפול.

בדיחה ישנה מספרת שבנאומו המפורסם ב-1956, בו הוקיע את פשעיו של סטלין, אמר ניקיטה כרושצ'וב משהו כזה: סטלין רצח מיליונים מבני עמנו, הרס את החקלאות שלנו, סיבך אותנו במלחמה שעלתה בחייהם של 20 מיליון איש, דרדר חלקים נרחבים מהמדינה לעוני נורא, וגם עישן באוטובוס.

ההחלטה להעמיד את אביגדור ליברמן לדין בנוגע לשגריר זאב בן-אריה נראית בדיוק כך. שנים על גבי שנים מייחסים לו את עבירות השחיתות החמורות ביותר, ובסוף מחליטים שיש לשפוט אותו על הפרת אמונים במינוי שגריר שלאחר מכן שיבש חקירה עבורו. אם זה לא היה מגוחך, זה היה מצחיק. אם זה לא היה ברצינות, היינו בטוחים שזו פרודיה.

ההחלטה הזו נראית כניסיון נואש של הפרקליטות והיועץ המשפטי להציל משהו מכבודם, לא להגיע למצב בו מאות אלפי שעות ועשרות מיליוני שקלים יצאו לריק. אלא שההחלטה הזו עושה בדיוק את ההיפך. היא מראה שיהודה וינשטיין ומשה לדור לא מסוגלים להפגין יושרה ואומץ מינימליים. שהם לא מסוגלים לבוא ולהגיד: לא הצלחנו. שהם מונעים משיקולי אגו ויוקרה ולא משיקולים של צדק והגינות.

זה לא נורא לא להצליח. אף אחד איננו קבלן של הצלחות, לא תובע ולא סניגור. רק מי שלא עושה גם לא טועה. אבל זה כן נורא לנסות להציל נצחון פירוס מבין מלתעות הכישלון. זה כן נורא להיטפל למה שבאופן יחסי הוא זוטי דברים, רק משיקולים של "מה יגידו". ואתם יודעים מה? יכול להיות שההחלטה הזו היא עצמה הפרת אמונים הרבה יותר גרועה ממה שהפרקליטות מייחסת לליברמן.

ואחרי כל זה, איש אינו צריך להתפטר. באמת שלא. לא חוקרי המשטרה, לא מפקדיהם, לא הפרקליטים, לא משה לדור, לא יהודה וינשטיין. כולם עשו את מלאכתם נאמנה, גם אם לא בצורה הכי נכונה וגם אם התוצאה הסופית שונה מאוד מן ההנחות שהיו בתחילת הדרך. דווקא היכולת לבוא ולסגור את רובו של תיק שכזה, אחרי כל השנים וכל המאמצים, ראויה לשבח. דווקא הנכונות לספוג את הביקורת הציבורית, כפי שעשינו כאן בשורות הקודמות, ראויה לציון. הכי חשוב הוא להפיק את הלקחים ולהמשיך הלאה, כי יש עוד מספיק עבריינים ומספיק מושחתים שצריך לטפל בהם.

חוק פרקינסון אחר מדבר על "אומר הלאו המאוס": הכי פשוט לכל פקיד הוא להגיד "לא" לכל רעיון חדש ושונה מן המקובל. צריך הרבה יותר כדי ליטול אחריות ולהגיד "כן". באותה רוח, הכי פשוט מבחינתם של וינשטיין ולדור היה להגיד "לא" לפרקליטיו של ליברמן ולהטיל את תפוח האדמה הלוהט לחיקו של בית המשפט. אבל הם אמרו להם "כן", השתכנעו מהטיעונים, בדקו את עצמם שוב ושוב (ושוב ושוב, קצת יותר מדי), ולבסוף הגיעו בעיקרו של דבר למסקנה הנכונה.