אם נבקש למנות את כל הפוליטיקאים הישראלים שביצעו סלטות לפנים ולאחור, ברגים באוויר וקפיצות צוקהארה – לא נסיים עד כניסת השבת. ציפי לבני החלה בליכוד, עברה לקדימה ופרשה אל "התנועה". אהוד ברק הגיע למפלגת העבודה, הקים במקומה את "ישראל אחת", חזר אל העבודה, פרש והקים את "עצמאות" ואז נטש את חבריו. עמרם מצנע היה יו"ר העבודה ועכשיו הצטרף ללבני. עמיר פרץ, עוד יו"ר לשעבר של העבודה, עשה את אותה דרך. שאול מופז הבטיח שלא עוזבים את הבית בליכוד ואחרי 48 שעות ערק לקדימה. אריה דרעי סחט מהרב עובדיה יוסף את ראשות שס כאשר איים להקים מפלגה מתחרה. אביגדור ליברמן היה מנכ"ל הליכוד עד שהקים את ישראל ביתנו. רוצים לצחוק? הפוליטיקאי הוותיק היחיד שנמצא כבר 20 שנה באותה מפלגה הוא דווקא בנימין נתניהו, שיריביו אוהבים להציגו כשקרן וכמי שמתאים את עמדותיו לצרכים המשתנים.

הדרך הנכונה למנוע את הזנות הזו היא לאסור בחוק מעבר מסיעה לסיעה תוך כדי כהונת הכנסת. זה כל כך מתבקש ומובן מאליו, עד שמביך להסביר זאת. מי שנבחר ברשימה מסוימת, במימונה ועל-פי המצע שלה, יכול או לשרת אותה או להחזיר לה את המנדט. פשוט ביותר. אבל מאחר שלעולם לא יהיה חוק כזה (כי שום ח"כ אינו יודע מתי הוא ירצה לעלות על הטרמפולינה), צריך הציבור לומר את דברו בקלפי: מי שרימה את בוחריו פעם אחת, לא יקבל הזדמנות לעשות זאת פעם שנייה.

בשבוע שעבר התלבטתי כאן האם לא עדיף לחזור לשיטת הוועדה המסדרת, העשויה ליצור את אותן רשימות מועמדים כמו פריימריז אבל בלי הדילים המסריחים והתרומות המשחיתות. אירועי השבוע האחרון גורמים לי לתמוך יותר ויותר באפשרות הזאת. תראו את הלוליינות בשתי המפלגות הגדולות ביותר שערכו פריימריז. בליכוד הזיזו לאחור 14 מבין 23 הנבחרים בפריימריז וקידמו את נציגי ישראל ביתנו שנבחרו בידי אביגדור ליברמן. במפלגת העבודה חשבה שלי יחימוביץ על תרגיל דומה. אז לא עדיף לוותר על כל העסק?

נציב תלונות הציבור על שופטים, למרות אופיו השקט והופעתו ה"חנונית", הוא אקרובט לא קטן. קחו למשל את פרשת ורדה אלשיך: אליעזר גולדברג הצליח שלא לומר במפורש את המסקנה המתבקשת מאליה – שהזייפנית צריכה ללכת הביתה – ואך הכשיר לה, לאשר גרוניס וליעקב נאמן את הדרך לקראת הישארותה במערכת.

הנה עוד סיפור קטן הממחיש את גמישותו של גולדברג. קודמתו, טובה שטרסברג-כהן, כתבה במאי 2006 לעו"ד יוסי נקר, כי האפשרות לערער על החלטתו של שופט אינה שוללת אוטומטית את סמכותה של הנציבות לעסוק בתלונה נגדו. חלפו 6.5 שנים, וגולדברג הודיע לנקר: "הנציב אינו מוסמך לברר תלונה בעניין הניתן לערעור על-פי דין". שטרסברג-כהן סברה, כי אין זה ראוי ששופט יימנע מלנמק החלטה ויסתפק בהפניה לנימוקי הצד שאת דעתו קיבל. גולדברג אומר: "משהפנתה כבוד השופטת בהחלטתה לנימוקי התגובה של בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, יש לקרוא נימוקים אלה לתוך ההחלטה ולראותם כחלק בלתי נפרד ממנה". וכך מצליח גולדברג להימנע מבירור התלונה לגופה. בהחלט אקרובטיקה מרשימה.

אחרי העונש הקשה והמוצדק שחטף גיא פניני, אשר כינה שחקן יריב "נאצי" ואיחל לו סרטן, כל שנותר הוא לחכות ולראות מתי שמעון מזרחי וחבריו יבצעו אקרובטיקה מילולית ויחזירו אותו למגרש. הם הרי לא משלמים לו מאות אלפי דולרים בשנה בשביל שיישב ביציע, לא בטוח שחוזהו מאפשר להם להשעות אותו ללא הגבלת זמן, והם לא יוציאו עוד מאות אלפים כדי להביא לו מחליף.

לכן, תהיו בטוחים שתוך כמה שבועות לכל היותר תודיע הקבוצה – זו שכינתה את הסמים של אולסי פרי "שפעת", זו ששיחקה ביום הזיכרון בתירוץ שבאותו מגרש הוא עדיין לא נכנס – שפניני שילם את חובו, הפנים את חומרת מעשהו ועכשיו חוזר לשרת את הקבוצה של המדינה. אגב: זו אותה מדינה שאל"מ (מיל.) מזרחי דאג לשחרר מהשירות הצבאי שלה, בעיצומו של מבצע "עמוד ענן", את מורן רוט, איש המשטרה הצבאית שקיבל צו 8.

לא מזמן התרעם רון חולדאי על המשטרה, שאינה עושה דבר נגד אופנוענים הנוסעים על המדרכה בתל אביב. בהחלט נכון, אך האשם הראשון הוא חולדאי עצמו. פקחי החניה של עיריית תל אביב אינם רושמים דוחות לאופנועים שחונים על המדרכות, כל עוד אינם חוסמים אותן בצורה בוטה מדי. נו, ואיך האופנועים יחנו על המדרכות אם לא יסעו עליהן?

האופנועים הם רק אחת הסיבות לכך שיש צורך בכישורים של לוליין כדי ללכת במדרכותיה של תל אביב. ברחוב שלנו סללו שני שבילי אופניים, אבל הרוכבים ממשיכים להעדיף את המדרכות – ואין איש שיעשה להם דבר. מכוניות חונות על המדרכות – ואין פוצה פה ומצפצף. שלא לדבר על צואת הכלבים ושולחנות בתי הקפה ודוכני הפיס ומיכלי המיחזור ותחנות האוטובוסים. הולכי הרגל הפכו למרמס לכל השאר.

לפעמים לוליינות היא דווקא במקום והעדרה הוא המותיר טעם רע. כך נאמר במכתבי הפיטורין שקיבלו השבוע עובדי מפעל כיתן בדימונה: "לאור סגירת מפעל כיתן דימונה, הריני להודיעך על סיום עבודתך בחברה. מועד ניתוק יחסי העבודה נקבע לתאריך 30/12/2012 ועד למועד זה הינך נמצא בהודעה מוקדמת בה עליך להמשיך ולבצע את עבודתך. סמוך לאחר מכן, יערך לך גמר חשבון ותזכה בכל המגיע לך על-פי חוק. אנו מאחלים לך הצלחה".

ככה כותבים למי שמפוטר בגלל גניבה, ולא למי שמשלם את מחיר הכישלון העסקי של ההנהלה והבעלים. ככה כותבים, אולי, לעוזרת בית שעבדה אצלך פעם בשבוע במשך חודשיים, ולא למי ששירת אותך בזיעת אפיו עשרות שנים. ככה כותבים במפעל השייך לבעלים קטן ונצלני, ולא במפעל השייך לאיש עסקים מוביל (לן בלווטניק, למי שתהה). ככה כותבים מי שלא אכפת להם.