מבט על הפילוסופיה המטאפיזית כתיאוריה

לא אחת ישנו קוניפליקט בין המוסר לגורמים אחרים. גם הניסיון להגדיר את המוסר יכול בעולם פוסטמודרניסטי מתעתע להפוך לדבר בלתי ברור. כלומר - ישנו המוסר הטבעי הידוע לכל אבל תמיד יהיה המבט האחר על ומתוך, מבחוץ ומבפנים, שישים את הדברים בצורה אחרת למול פני ניסיון הפיענוח.

בחוק חירות ומוסר (ספרי עליית הגג, 2006) מדבר הרברט ליונל אדולפוס על החוק והמוסר בהיבטיו השונים. הארט נחשב לאחד מהפילוסופים של המשפט החשובים ביותר במאה העשרים. הוא מחברו של "מושג החוק". הארט פיתח תאוריה מתוחכמת של משפט פוזיטיבי בתוך המסגרת של הפילוסופיה האנליטית..

אם ניקח פילוסוף אחר מוכר יותר בשם אפלטון נמצא בפיידון (ספרי עליית הגג, 2005) תיאור של דרמה. יותר מכל דיאלוג אפלטוני אחר, פיידון מבשר בדרך של דרמה את המעבר מן הפילוסופיה של סוקרטס אל הפילוסופיה של התלמיד הענק עצמו, אפלטון. סיפור המסגרת של פיידון, ובו תיאור ספרותי נפלא של מות סוקרטס, מצניע את אפלטון הפילוסוף.

העיסוק של סוקרטס בהפרדה בין הגוף לנפש הוא לא בכדי, שכן הפרדה זו מהווה את הבסיס לכך שהנפש תגיע לעולם הידיעה האמיתי בו תתפסנה האידאות בפעם הראשונה, כאשר הגוף על כל חושיו לא מונע מבעד לאדם להבין באמת את התוכן התבונתי של העולם, האידאות. מטרת החיים של הפילוסוף הינה בהשגת החכמה, אך הגוף, כנאמר, מהווה מכשול לכך.

הסברה שלו אומרת כי מי שלא ייצור ידיעה ללא תלות גופנית, לעולם לא יגיע לחכמה האמיתית - הבנה בעזרת התבססות על חושים היא לא חכמה! אפלטון, בייחסו את הדברים לסוקרטס, מסמן בדברים אלה את האידאל של החשיבה הראויה - החשיבה אודות האידאות.
ואגב חירות, מהבחינה המטאפיזית קיים הספר הנחת יסוד למטאפזיקה של המידות (עליית הגג, 2010), ובו. מוצגות מספר אסכולות כאשר האסכולה הראשונה גרסה, שכל הידע האנושי מקורו בשכל והוא ידע אפריורי - דהיינו, ידע מראש. הנפש, לדעתם, יודעת מראש דברים על העולם. דוגמה אחת לידע כזה היא 'הקוגיטו' של רנה דקארט. העובדה שבלא כל התבססות בניסיון, יכול דקארט לומר 'אני קיים', מתוך עצם העובדה שהוא חושב ומטיל ספק.

לשיטתו של קאנט הרי שהידע על עצמים מבחוץ אינו יכול להתבסס על מסקנה מדבר חיצוני. עצם הטענה שישנו 'אני' קיים כוללת בתוכה את הטענה כי ישנם עצמים בחוץ אשר אני נפרד מהם, ואפשר לומר שהיא שקולה לה לוגית.

במלים אחרות, קאנט טוען שדקארט ניסה להוכיח באופן לוגי את מה שהניח מראש. מסקנתו של קאנט לגבי הרציונליסטים היא שהם הצליחו לדון במבנה האידאות כפי שהן על-פי תבונתנו לבדן, אך לא לדון באמיתות מטאפיזיות של העולם, אשר תבונתנו לוקחת בו חלק. על-מנת לעשות זאת, טוען קאנט, יש להבין יותר טוב את היחס בין התבונה לבין העולם.