בין "עסק הביש" לבין "ביש מזל"

בימי האופורטוניזם הללו כשכל פוליטיקאי הוא מלך, לרוב מלך עירום, והמעברים בין המפלגות הפכו לדבר שבשגרה, חסידי השיטה הנלוזה הזו העלו מאוב ההיסטוריה את פרשת התפטרותו של בן-גוריון ממפא"י והקמת מפלגת רפ"י. לא קשה למצוא בהיסטוריה הפוליטית הישראלית אנלוגיות למה שקורה כיום אך דווקא הדוגמה של בן-גוריון כה מופרכת עד כדי זלזול באינטליגנציה של הציבור. שום דבר ממה שקרה אז אינו דומה להיום זולת העובדה שהייתה התפטרות והוקמה מפלגה חדשה.

ב-16 ביוני 1963 החליט בן-גוריון להתפטר מראשות הממשלה בעקבות "פרשת לבון" או "העסק הביש". היה זה ניסיון של גורמי מודיעין ישראלים ויהודים מקומיים במצרים לחסל את מלך מרצים פארוק הראשון. כישלון המבצע, הוצאתם להורג של מנהיגי המחתרת, כליאתם לשנים רבות של אחרים, הוויכוח המר בתוך המערכת הפוליטית הישראלית, כל אלה הביאו להתפטרותו של בן-גוריון והקמת מפלגה חדשה, הלא היא רפ"י. גם אם האנשים יהפכו וינסו לעוות את המציאות, הרי שאין כל דמיון בין מעשיו של בן-גוריון לבין מה שמתרחש כיום.

"פרשת לבון" עוררה וויכוחים עזים בין בן-גוריון לבין שר הביטחון לבון בשאלה מי נתן את ההוראה לפעולה? הועלו שאלות קשות של זיופים, הדחת עדים, וועדות חקירה, ומה לא. בן-גוריון לא נרתע מלהורות על חקירה מעמיקה של הנושא, ללא מורא וחשש. לבון והמנגנון המפלגתי של מפא"י הקשו מאוד על בן-גוריון. ברגע שבן-גוריון הבין שאין כל אפשרות, מבחינתו, להגיע לחקר האמת בגלל בחישה פוליטית עמוקה מאוד, בן-גוריון התפטר מתפקידו. הקרע בינו לבין צמרת המפלגה הלך וגדל וכל הסימנים העידו שמעמדו של בן-גוריון מתערער, עד כדי סרבנות להכיר במנהיגותו. במצב זה, ובתמיכה של "צעירי המפלגה", בן-גוריון מחליט שהגיעה השעה לעזוב את מפא". יזו הייתה התפטרות המשמשת דוגמה מצוינת ליושר אינטלקטואלי ואחריות ציבורית. הייתכן שגם היום כך עומדים הדברים?

למרות מרירות לבו, בן-גוריון לא עוסק בקטנות. עבורו, עתידה של החברה בישראל חשוב מכל דבר. הדוגמה הטובה ביותר היא הכנתו של לוי אשכול כיורש. במאמר מוסגר, גם מעשה זה של בן-גוריון יכול להילמד במערכת הפוליטית הישראלית כיום. השורות שלהלן יוקדשו לתופעה הנראית לנו, כיום, כאילו לקוחה מעולם החזיונות. מועמדותו של אשכול כראש ממשלה והיורש של בן-גוריון כלל אינה מובנת מאליה במפא"י. אשכול אינו נחשב לאיש העולם הגדול, מדינאי מוכר ורב השפעה בעולם. עיסוקו העיקרי היה בענייני משרד האוצר, לכן ענייני הביטחון והחוץ היו רחוקים ממנו כמזרח ממערב. אשכול איננו גם הנואם האולטימטיבי, בלשון המעטה (ראה הגמגום המפורסם שלו בשידור רדיו עם פרוץ מלחמת ששת הימים), ושפתו עילגת למדי. לכאורה, האנטיתזה של המנהיג. ומה התברר תוך זמן קצר? אשכול, הטיפוס המנוגד לביטחוניסט המצוי, מתגלה כמנהיג ממדרגה ראשונה. עוול גדול נעשה לו, אך אשכול היה אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו בישראל, האיש שדאג להכין את צבא היטב ומדיניות החוץ המתונה שלו הביאה להישגים גדולים.

המערכת הפוליטית כיום אינה אלא אוסף מקרי לחלוטין של פוליטיקאים המבקשים, ראשית, את טובתם האישית, ואם עוד נותר זמן, גם טובת אזרחי ישראל. האופורטוניזם הפוליטי, הפילוגים המפלגתיים הנובעים, אך ורק, משום הרצון להימצא למעלה וליהנות ממנעמי שלטון, כל אלה מדריכים את הפוליטיקאי הישראלי הממוצע. בן-גוריון ומנהיגים אחרים בתקופה ההיא ראו לנגד עיניהם את טובת הכלל. המהלכים הפוליטיים שלהם, כולל פרישה ממפלגה זו והקמת מפלגה אחרת או מיזוגים, כל אלה היו אמצעים להגשמת מאוויים לאומיים, ציוניים ולאומיים אחרים.

אין ספק שגם בתקופה של ראשית המדינה ובעשורים הראשונים שלה היו תופעות שליליות בתחום הפוליטיקה, אך בין לבין, הוקמה כאן מדינה לתפארת הודות לאותם מנהיגים. לדאבון הלב, למרות כמעט 65 שנות קיומה של ישראל, הגעגועים למנהיגים ההם גדלים והולכים, כי מה שיש כיום אינו בר השוואה כלל.