פרשת בנט: על אוונגרד ועבדים

בסאגה של ראשית השבוע החולף לא נפתלי בנט היה הסיפור ולא הכאילו סרבנות; גם לא ההתקפות עליו. זה חלק ממערכת הבחירות וממשחק התדמיות. בנט ירוויח קולות מימין בשל ההתקפות, והליכוד התוקף את המפלגה שמימינו ימצב עצמו כמפלגה מרכזית בדרך להחזרת קולות מלפיד ומלבני. אין מה להתרגש מחבטות הסחרירים; צפויים רבים בחודש הקרוב. בסוף המערכה נדע מי הרוויח.

התגובה בציונות הדתית להתקפות הליכוד הייתה "לאחר התרומה שלנו למדינה ולצבא, מתייחסים אלינו כך". אפשר להבין את התסכול. מצד אחר, כפי שמסתמן, במסע האלונקות של ההיסטוריה היהודית הציבור הציוני-דתי עובר לחזית. ציבור שמבקש להנהיג אינו יכול לדבר ככינור שני. לאוונגרד חברתי יש פריבילגיות, אבל גם חובות יותר מלאחרים.

משחק פוליטי

ראשית, המנהיג. החברה הישראלית - ובתוכה השמאל, שההגמוניה המתפוררת שלו עוברת ליריביו - רוצה לדעת שמובילי הספינה הציונית מחויבים בשלמות לא רק להיסטוריה ולמסורת התרבותית והדתית, אלא גם לאמנה החברתית שלנו כעם. אוונגרד אינו מצהיר על אי-יכולתו למלא החלטה של העם, אפילו היא נוגדת את השקפתו הערכית והפוליטית. אוונגרד הוא שליח ציבור, ואם הציבור החליט, יש למלא. הדילמה פה היא פריבילגיה שאינה שמורה למנהיגים. יתרה מזו, גם אם בפועל ייתכן שלא תוכל למלא את הפקודה, אסור להצהיר מראש. יש הבדל בין פעולה ספונטנית לקביעה מראש. "הלכה ואין מורים כן".

שנית, הציבור הדתי לא יכול לחזור על ביטויים מעשורים ישנים כמו "תראו מה עושים לנו", משום שכבר לא "עושים לו"; הוא עושה בעצמו. גם הליכוד מכיל ציונים דתיים, חלקם אידיאולוגים יותר מבנט. הליכוד כיום אינו יחידה נפרדת מהציונות הדתית כפעם. כשם שהשמאל הישראלי התפזר במרצ, בעבודה, אצל לבני ולפיד, גם הציונות הדתית התפזרה במפלגות שונות. הפיזור משקף את העובדה שהדתיות הפכה מסיפור תיאולוגי לעניין סוציולוגי. ההתקפות מצד הליכוד על בנט הן גם מאבק על קולות הציבור "בתוך הנגמ"ש". לא "הציונות הדתית" מותקפת; בנט מותקף, בעומדו בראש מפלגה המתחרה בליכוד על קולות דומים. לא נעים. לא נורא. זה חלק מהמשחק הפוליטי. יום למחרת הבחירות ישתפו פעולה.

משעל עבד

לטעמי, הדמות המרכזית בסיפור היא דווקא ניסים משעל, שראיין לא כעיתונאי אלא כפוליטיקאי. הוא דיבר כנציג מיעוט מידלדל שכוחו עדיין רב בתקשורת ובמוקדי כוח נוספים - אבל בציבור הוא הולך ומאבד השפעה. מעמדתו זו צווח כלפי בנט שעמדותיו "הזויות" ו"מוכרות אשליות", שזה יפה, יחסית לקבוצה שייצג משעל, שהטביעה אותנו בדם ואש ותמרות עשן במסווה שלום. החוצפה של השמאל לכנות בשמות גנאי את הצד שצדק בתחזיותיו המדיניות מלמדת היכן נמצאת החבורה הזאת מבחינת כושר שיפוט המציאות, וכמה חשוב לא לאפשר לה לחזור להובלת הספינה הציונית לפני שתבחן מחדש את הנחות היסוד שלה, שהתפוצצו לכולנו בפנים.

זאת ועוד. משעל חובש כיפה, והגעתו לעמדה בכירה בתקשורת - בתקופה שבה חובשי כיפה יכלו רק לשמש משגיחים במזנון הטלוויזיה - אומרת דרשני. כמו במשטרים ידועים, גם הקבוצה ההגמונית ששלטה פה שנים נזקקה לעלי תאנה. משעל התאים לה כבעיטה לרגל. הוא הבין שאם ברצונו להצליח, עליו להתבטל ולהיות עבד נרצע לקבוצה שדרסה את קבוצות ההשתייכות שלו - הדתיים והמזרחיים. הדימוי "עבד" אינו מליצה; הכוונה היא למודל ההגליאני של האדון והעבד, שלפיו העבד תלוי כל העת במבט המאַשר של האדון, המצדיק את קיומו. עד היום הם עובדים כך, צאצאי האדונים - אינם מתווכחים עם יריביהם אלא מכנים אותם בשמות. התרגלנו ל"קיצונים", "פשיסטים" ו"סכנה לדמוקרטיה"; לאחרונה הפכנו ל"אפריקנרים". אנשים כמשעל לא ירצו להתגנות אלא להשתבח במעגל הברנז'אי על "אומץ" ועל "מקצוענות".

למשעלים היה נוח עם המפד"ל של פעם. מולם יכלו להתנשא כמי שהצליחו להתקדם, בניגוד לדוסים שאיישו משבצות שידור ארכאיות. בנט מייצג את השינוי שעברה החברה הדתית, מראה הפוכה המציגה את משעל באור הנכון: עבד. לכן החרון והזעם וההתנפלות. בנט נפל בפח משום שלא התכונן נכון. עם משעל תתמשעֵל.