אדרת בלי גברת

לא גברת, ולא אדרת

כנסת ישראל הבאה כבר לא תהיה אותה הגברת בשינוי אדרת. הכנסת האחרונה הייתה שיא של כל הזמנים. שיא של זילות, של זולות, ושל זנות פוליטית מן המעלה התחתונה. אתנן פוליטי החליף ידיים לאור היום. הכנסת עצמה כרעה ברך בפני הרשות המבצעת, וזו מצידה ביצעה בה את זממה באין מפריע.

הכנסת הזו לא הייתה הרשות המחוקקת. היא הייתה הרשות המגוחכת והמושחתת. אין צורך להכביר מילים על מעלליה של הכנסת היוצאת, בעיקר משום שתולדותיה חרוטות על פניה במחרטה גסה, ובתולדות מדינת ישראל יכתבו ימיה בספר הבושה.

זו הכנסת שנאחזה בעור שיניה במיצוי ימי-כהונתה, והיא פחדה מבחירות עד כדי כך שנתניהו ומופז כרתו ברית גנבי-סוסים רגע לפני שניתן היה להכריז על מותה. רק הפחד מן הבוחר חיבר אותם כשני תאומי-שחיתות באופן כזה מושלם.

מירי רגב או אנסטסיה מיכאלי היו רק קוריוזים מצחיקים. סטס מיסז'ניקוב של אביגדור ליברמן לא היה טוב בהרבה מסילבן שלום שמילא תפקיד של קרפיון אילם. חנין זועבי ביזתה את הכנסת כמו מיכאל בן-ארי, ושניהם גם יחד הזכירו לנו תקופת ארים אחרת.
ובכל זאת, יש דבר אחד טוב שהולידה הכנסת הזו, ויירשם לזכותה כדי לאפס את החשבון. הכנסת הזו המחישה לציבור עד כמה גרוע הכיעור של הציבוריות הישראלית, ולאיזה שפל הגיעה המדינה שהקים עם הספר. חצי מיליון יצאו לכיכר המדינה, באירוע הגדול ביותר של הדמוקרטיה הישראלית. ישראל שלאחר הכנסת הגרועה הזו, כבר אינה אותה ישראל.

אותה הגברת

הבחירות הקרובות לא ישנה את הבסיס שעליו בנוי מנגנון השחיתות של הרשות המחוקקת. הנחיתות הערכית-מוסרית של חבריה החדשים אינה עולה בהרבה על אלה של חבריה היוצאים. יש בין הבאים החדשים בשעריה כמה עיתונאים שיודעים קרוא וכתוב, ופתחו בחייהם איזה ספר היסטוריה או מדעים, אך הסטטיסטיקה שמקריא ליאור שליין בכל פעם על שיעור האזרחים המאמינים בביאת המשיח, הסטטיסטיקה הזו משתקפת בפניה של הכנסת החדשה לא פחות מכפי שהשתקפה בכנסת היוצאת.

התקווה לראות בכנסת אנשים כמו מיקי רוזנטל או משה מזרחי, לוחמי שחיתות עטורי עיטורי-עוז-חברתיים, לא פחות מאהוד ברק ועיטורי העוז הביטחוניים, נמהלה בתוגה גדולה למראה ראשת-הסיעה שלהם, שסילקה מעל פניה בבושת פנים את "השמאל", וקרבה אליה קבלני קולות ונפקניות רחוב משדרות רוטשילד.

חברי וחברות הכנסת הבאה עדיין יפגשו בה את אותם המודלים הישנים של "הון-שלטון-עולם תחתון-עיתון-ביזיון” וחוסר שיוויון. העושק המגזרי יהדהד, כאותו IQ בודד, המתנודד בראשיהם של ציידי הסודנים בדרום תל אביב או של הזרוע המדינית של החמאס היהודי.

עוקרי עצי-זית ייהנו מחומן של קרני השמש במקום מאור התאורה של חדרי החקירות. טייקונים ימשיכו לשלוח בהמות רהב לכנסת, וללחך את מעט העשב המזין את עטיני המדינה. העניים יהיו עניים יותר, ואריה דרעי יזכיר להם שהם עניים כי הם ספרדים, למרות שחלקם הגדול בכלל אשכנזים בגילאים מתקדמים, ניצולי שואה או בני הקיבוצים שפשטו-רגל, או סתם עולים מחבר העמים.

אליליו של ראש הממשלה הבא יהיו דומים לאלה של ראש הממשלה היוצא. שלדון אדלסון ימשיך להזרים מזומנים לטובת התעמולה הזולה שמפיקים דן מרגלית וחבר שכירי-העט של ישראל היום. ארתור פינקלשטיין ימשיך להתוות את מעשיו של ראש הממשלה יותר מאשר כנסת ישראל, וטובת המדינה תהיה לזרא לראש הממשלה הבא בדיוק כפי שהייתה לראש הממשלה היוצא. עבריינים מורשעים בעבר, מואשמים בהווה ומורשעים בעתיד ימשיכו לשמש בתפקידי מפתח. המפתח לכספת יישאר בידי המפלגות החרדיות. ליצמן ישב בראשות וועדת הכספים בכל מקרה, גם אם יקראו לו הירשזון.

אדרת בלי גברת

מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה עוד סיבוב כזה. עוד כנסת כזו, עוד ממשלה כזו, יהיו סופה של הציונות. הכנסת הקודמת התנהלה כאילו יש מבוגר אחראי איפשהו, כאילו יש מי שלקח אחריות על ניהול המדינה, וחברי-הכנסת יכולים להרשות לעצמם להמשיך לקיים אורגיות של "הון-שלטון-עיתון-עולם תחתון” באין מפריע. הכנסת היוצאת מלאה תפקיד של עיריית סדום ועמורה.

"תמיד הכי חשוך, לפני עלות השחר..." אומר שלום חנוך. לדעתי, השחר עדיין אינו באופק אפילו. אנחנו נמצאים במצב שדומה יותר לזה של "אשמורת תיכונה נושקת לשלישית", והכנסת הבאה תהיה שונה רק בדבר אחד מקודמתה. האמון שהציבור נתן ברשות המחוקקת בעבר כבר לא יהיה שם. הנבחרים הבלתי מובחרים יצטרכו לספק לציבור כותרות על מלחמות הרואיות בהון-שלטון, אבל פודל המחמד של הדמוקרטיה ימשיך לעוות את המציאות ולקריין לנו שקרים בסגנון דן כנר, ולדבר על ראש הממשלה בלשון רוב הדר ופאר.

בכנסת הבא תשב נציגות נכבדה שתקרע את המסך של תיאטרון האבסורד מעל פניה של הכנסת, והיא תבוא בעיקר מקרב סיעת "ארץ חדשה”. הכנסת הבאה תהיה קרקס רשמי, וממופע אימים היא תהפוך לתוכנית בידור-ריאליטי. הפרוכת כבר לא תסתיר את מבושיה של הכנסת. הם יהיו תלויים לראווה באולם המציאה ומשודרים בשידור חי. זהו תיעוד היסטורי של מדינת עם-הספר, ציונות חילונית-ליברלית באחרית ימיה, על סף הפיכתה לתיאוקרטיה-פשיסטית, ערב לפני שאומות העולם המפותחות מפנות לה עורף. קמפיין החורף של נתניהו, פותח את הילולת סוף-עונת-מדינת-ישראל: "כשנתניהו מדבר, העולם מקשיב". והרי לך קמפיין מנותק מן המציאות, המתאר את הרצוי במקום את המצוי. האדם הזה לא שפוי.

הכנסת הבאה תהיה שפחתו של העריץ, שכל-כך רצה להיות מלך המשיח, לא פחות מקודמתה. השתקת "מצב האומה" היא רק ההתחלה. גם "ארץ נהדרת" כבר על הכוונת. בתיאוקרטיה פשיסטית, סטירה זה רע. בלי "מצב האומה" ואולי גם בלי "ארץ נהדרת", הכנסת תהפוך לזירת הבידור הראשית עם אנשי ארץ אחרת.

הכנסת הבאה לא תהיה שוב אותה גברת בשינוי אדרת. אם הכנסת היא האדרת, אז זו תהיה אדרת אחרת, אבל בלי שום גברת. הכנסת הזו תהיה סיבוב נוסף של אדרת בלי גברת, וזה יהיה סיבוב קצר. הבחירות הבאות קרובות משניתן לדמיין. ביום שלאחר הבחירות, המשימה תהיה שלנו, האזרחים, להפשיל שרוולים ולבנות חברה ערכית-מוסרית, שיש לה זכות קיום בעולמות עליונים, לא רק בכיסים אחוריים ובאולמות תחתונים.

אני מאמין ביכולת של העם הזה לקום מעפר ואפר. זה קרה בעבר ויקרה שוב בעתיד. אין מילים מתאימות יותר לסיום מאשר אלה של נעמי שמר: עוד יש מפרש לבן באופק, מול ענן שחור כבד, כל שנבקש, לו יהי.