הלחי הסמוקה של הקופאית מרים

הלחי הימנית של הקופאית מרים הסמיקה טיפה אדומה כשהיא שאלה אותי, זמן קטן לפני שציפצפה לי את הפריט האחרון בעגלת הקניות בסניף של רשת שיווק ארצית בעיר צפונית, קטנה וחמימה, אם ארצה "לתרום שני שקלים לטובת החיילים" - במירכאות ובלעדיהן. האמת? היא תפסה אותי ברגע הכי פחות מתאים לתרומה, הרגע שבו נוכחתי לדעת, ברפרוף מהיר על מגילת החשבון, עד כמה האמירו המחירים ברשת תחת רשת ההסוואה של המבצעים וההטבות. היא לא אשמה. היא שואלת מה שאמרו לה לשאול. בשבוע שעבר נשאלתי אם אני רוצה לתרום לילדים בסיכון. בשבוע הבא אשאל, כצפוי וכמשוער, האם ארצה לתרום לעמותה נזקקת אחרת.

סליחה, מה פתאום מתרימים לצבא ברשת שיווק? שני שקלים לחיילים הם עלבון לתורם ולנתרמים. תרמתי, תורם ואתרום להם הרבה יותר, אבל לא כך. לא בקופה הרושמת. לא כשאני עם האוויר ועם הלשון ועם חצי גוף בחוץ. לא סכום מבזה ומשפיל, אותי ואותם, את התורם ואת הגוף התורן הנתרם.

מגיע לגופים הנזקקים השונים, מי יותר ומי פחות, מי שזעקת היזקקותו רמה ונוקבת, פולחת לב שמיים, ומי שזעקתו חרישית, רפה, אין-אונית, שהם ייתרמו בזכות, לא בחסד. בזמן ובמקום אחר, לא בסוף הקנייה השבועית; מגיע להם שאתרום להם במצפון שקט ונקי, לא כעוס ועצבני על הקופאית (היא לא אשמה), על הנתרמים (הם ודאי לא אשמים, מסכנים), על הנהלת הרשת (היא אשמה?). אני מבקש מעט מאוד: את הכבוד המגיע לי כתורם שרוצה ומוכן לתרום; שתרומתו חשובה ומוערכת; שתרומתו ראויה ומכובדת.

לתרום - אבל בלב חפץ

אני לא רוצה לתרום באופן קפוץ. קמצני, בסכום שהדבר היחיד שאפשר להגיד עליו הוא 'דין פרוטה כדין מאה' (לא נכון! דין פרוטה כדין מעט). אני מבקש, אנא, שיניחו לי בקופות הרושמות, הסוחטות, המרשרשות והמרוששות, ויתנו לי ללכת הביתה עם עגלת חיי העמוסה.

ואני לא רוצה לשקר. לא רוצה להציג מצב שווא כוזב ומופרך לפיו "תרמתי כבר". זה נכון שתרמתי, אבל אני לא רוצה שההסבר הפשוט, העובדתי, יישמע כתירוץ קלוש ורופס. זה לא מגיע לי. אני לא רוצה שהתרומה הזעומה שלי - או הסירוב לתרום בנסיבות לא ראויות אלה - יהיו נגועים באי-יושר, בכעס, בעלבון, בשמץ השפלה.

נבוכה, סמוקה, עגמומית וחמצמצה, מבוהלת טיפה, כמי שכפאה שד, מעצם השאלה שהתבקשה לשאול את הלקוחות, שאלה אותי הקופאית מרים, אישה שדיבורה רך כשתיקה, האם אני רוצה לתרום. אני רוצה. אני מבין שאני צריך לתרום. אני מוכן לתרום. אבל אנא, לא כאן, לא עכשיו, לא כך.

לא כל תרומה מכבדת את בעליה. יש תרומות שמבזות אותו, ואותי. אני רוצה להמשיך לתרום בעין יפה וככל שאוכל - בלב חפץ. לא כשאני כמעט מתפוצץ.