במסגרת דיון שולחן עגול על דתיים בפוליטיקה, שהתקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה, אמר הרב שי פירון, מועמד מספר 2 ברשימת 'יש עתיד', שבמקום להסתפק בעשיית חסד מקומי ובהארת פנים, על הציונות הדתית לקדם מדיניות של צדק חברתי. הוא הוסיף וטען שגם פעילותם של הגרעינים התורניים שהציבור הדתי אוהב להתהדר בה, שייכת לתחום החסד ולא לתחום הצדק.
עם קריאתו הכללית של הרב פירון אני מסכים לחלוטין אבל חולק לגמרי על הדוגמה שבחר להביא. אילו היה הרב פירון מכיר לעומק את פעילותם של הגרעינים, הוא היה יודע עד כמה רבים מחבריהם עסוקים בעשיית צדק ובשינוי מדיניות. כששדרות הייתה תחת מטחי טילים, חברים בגרעין התורני שם הקימו את 'המטה לביטחון שדרות' והגישו עתירה לבג"ץ שחייבה את המדינה למגן את מוסדות החינוך בעיר.
כשהשלטון המקומי בירוחם עמד לפני קריסת מערכות, בוגרי הגרעינים בירוחם היו פעילים בולטים במאבק להדחת ראש המועצה שכשל. בשנתיים האחרונות מתנהל מאבק צדק חלוקתי של ירוחם ועיירות פיתוח נוספות בדרישה לחלוקה מחודשת של שטחים מניבי ארנונה בין עיירות פיתוח למועצות אזוריות. גם במאבק הזה יש פעילים דומיננטיים מקרב בוגרי הגרעינים.
חברי גרעיני 'הנני' שפועלים בקהילה האתיופית הם פעילים מרכזיים בכל מאבק או פעילות לקידום הקליטה של הקהילה הזאת. אבי וורצמן, מקים הגרעין התורני בבאר-שבע, מחזיק כבר כמעט חמש שנים בתיק הרווחה והקהילה של בירת הנגב. בתפקידו זה הוא לא עושה "חסד מקומי", אלא מעצב מדיניות רווחה בשלטון המקומי.
גם מוסדות החינוך האינטגרטיביים ותוכניות המנהיגות המקומיות שהוקמו על-ידי חברי גרעינים בכל הארץ לא נכנסים תחת קטגוריה של חסד אלא תחת כותרת של עשיית צדק. מקימיהם של המוסדות והתוכניות הללו ומנהליהם תורמים לצמצום פערים בין מרכז לפריפריה בתחום החינוך והחברה. כאיש חינוך, הרב פירון יודע היטב עד כמה השקעה בחינוך מביאה לצמצום פערים חברתיים ולכן תמוה בעיני שהוא מכנה זאת "חסד מקומי והארת פנים".
ויש עוד משהו שהרב פירון שכח. ההתיישבות החברתית של הגרעינים הביאה לכך שרבים מבני הציונות הדתית שגדלו ביישובים דתיים או בסביבה דתית עוטפת בערים, נחשפו בהתיישבותם החדשה לחלקים אחרים של החברה הישראלית ולסוגיות חברתיות שלא היו מוכרות להם במקומות שבהם גדלו. הסיכויים להיחשף למקרים של העסקה פוגענית וניצול עובדים או לפערים חברתיים בתחום הבריאות ובתחומים אחרים גבוהים יותר כשמתגוררים בפריפריה החברתית, מאשר בפתח-תקווה או באורנית. לא במקרה מי שנושא את דגל הצדק החלוקתי ברשימה של לפיד אינו הרב פירון, אלא מאיר כהן, ראש עיריית דימונה.
|
|
"מאחז דתי על הריסות שכונה ערבית מאיים לפוצץ את לוד המבעבעת", כך הכריזה כותרת הכתבה של גדעון לוי ב'הארץ' שפורסמה לפני כשלושה שבועות וביקשה לתאר את מערכת היחסים הטעונה בין ערביי לוד לגרעין התורני בעיר. לוי התאמץ בכוח להחיל את הטרמינולוגיה של יהודה ושומרון על לוד אבל "המאחז" שעליו הוא כתב הוא שכונת 'רמת אלישיב' שהחלה להיבנות כחוק באוקטובר 2004 וגרות בה כבר יותר ממאתיים משפחות דתיות שהגיעו מכל רחבי הארץ. 'רמת אלישיב' לא הוקמה על "הריסות שכונת בית הקברות הערבית שתושביה פונו", כפי שנטען בכתבה, והגרעין התורני שלוי מתאר את כניסתו ללוד כאירוע שהתרחש לאחרונה, הוקם לפני למעלה משש-עשרה שנים, אבל אם אתחיל להפריך את כל השקרים של לוי, ייגמר לי הטור.
מי שרוצה לקבל תמונה אותנטית יותר על מערכת היחסים בין הגרעין התורני לאוכלוסיה הערבית, ובכלל על העיר לוד, כדאי לו לצפות בסדרה "לוד - בין ייאוש לתקווה", הסדרה התיעודית האיכותית של אייל בלחסן ואורי רוזנווקס ששודרה בשבועות האחרונים בערוץ 8 אבל ניתנת לצפייה גם באתר תוכני הווידיאו של ynet. כשמקדישים לסיפור של לוד שישה פרקים, חמישים דקות כל פרק, אפשר להציג מורכבות אמיתית שאפילו כתבה עיתונאית הוגנת, לא כמו זו של גדעון לוי, תתקשה להציג.
הסדרה של בלחסן ורוזנווקס נעה בכמה צירים, ומלווה מספר מצומצם של דמויות לאורך חודשים ארוכים. שתי הדמויות המרשימות ביותר שממחישות את מערכת היחסים בין הגרעין לאוכלוסיה הערבית הן פאתן, הפעילה החברתית הערבייה, ואהרן אטיאס, בן העיר, ממקימי הגרעין התורני וכיום מנהל המכינה הקדם-צבאית המקומית. אהרן ופאתן נאלצים בעל כורחם לחלוק את מתנ"ס שיקגו בשכונת רמת אשכול המעורבת ליהודים ולערבים. המתנ"ס היה סגור כמה שנים וכיום הגרעין התורני מפעיל בו מועדונית לקהילה האתיופית ומועדון קשישים. פאתן מבקשת לקיים במתנ"ס גם פעילות לאוכלוסיה הערבית ואהרן מסכים לקיום הפעילות אך עומד על כך שהיא לא תהיה מעורבת לשתי האוכלוסיות. השיח הנוקב, אך המכובד, שמנהלים השניים לאורך פרקי הסדרה ממחיש באופן הטוב ביותר את הקושי לחיות בעיר מעורבת כמו לוד, אבל גם משאיר אצל הצופה תקווה שבאמצעות מנהיגות מקומית איכותית, אפשר להגיע רחוק.
|
|
|
|
|
בנט. אשכנזי [צילום: פלאש 90]
|
|
|
ההצלחה המסתמנת של 'הבית היהודי' גם בקרב אוכלוסיית עיירות הפיתוח הביאה אותי להרהורי כפירה בדבר הצורך באפליה מתקנת בתחום העדתי בהרכבת הרשימות לכנסת. לתושבי ירוחם או דימונה שהצביעו לבנט היום בכלל לא מפריע שהוא אשכנזי לחלוטין. הבחירה שלהם ב'בית היהודי' גם לא נובעת משילובם של הרב אלי בן-דהן או של זבולון כלפה ברשימה המאוחדת. הם לא עסוקים בספירת כמות הספרדים ברשימה של בנט, ומשיחותיי עם תושבים אני לא מתרשם ששילוב ספרדי נוסף ברשימה היה מחזק את תמיכתם.
המזרחיים המסורתיים בעיירות הפיתוח יבחרו בבנט מסיבות לגמרי לא עדתיות. בבחירות הקודמות רבים מהם הצביעו ליברמן כי זו הייתה האופציה החזקה והברורה מימין ל נתניהו. בבחירות הקרובות האופציה הזאת היא בנט. בנוסף, בנט עצמו משדר קרביות סחבקית, חום אנושי ודת ידידותית, אלמנטים שהאוכלוסיה המסורתית מחבבת. רב ספרדי מזוקן או אקדמאי בעל תודעה מזרחית עמוקה לא היו מביאים יותר קולות מבנט כי תושבי עיירות הפיתוח מעדיפים אח, גם אם הוא אשכנזי.
|
|
|
ספר חדש שיצא לאחרונה שבר לי קצת את המיתוס על ירידתו של בן-גוריון לנגב בשנות ה-50. לתומי חשבתי שבתקופה ההיא, כשהציונות הייתה חזקה יותר מהציניות, כולם מחאו כפיים לצעד החלוצי של ראש ממשלה שיורד להתגורר בנגב. בספר "מניצנה עד אילת" של ד"ר זאב זיוון, שמספר את סיפור הנגב הדרומי בעשור הראשון של המדינה, מצטיירת תמונה אחרת.
הימין לעג לבן-גוריון על ניסיונו ליצור אגדה ולהתייצב לפני הצלמים כחקלאי במדבר. השמאל ביקר את בן-גוריון על בחירתו דווקא בשדה-בוקר, יישוב שעדיין לא השתייך אז לשום תנועה פוליטית. בעיתון 'על המשמר' נכתב אז: "החבר בן-גוריון מציע את שדה-בוקר כמופת לדרך התיישבות חדשה אך זה ניסיון נפסד של חוגר המתהלל כמפתח". גם הניסיונות של בן-גוריון לעודד את הנוער ללכת בעקבותיו זכו לקיתונות והוגדרו כניסיונות "פשיסטיים". עם כזו ביקורת, אין פלא שהצעד האישי של בן-גוריון לא הביא לתנועת המונים דרומה, ונשאר כקול קורא במדבר.
|
|
| תאריך: |
22/01/2013
|
|
|
עודכן: |
22/01/2013
|
|
|