אני כותב את הטור הזה ביום ראשון בשבוע. בעוד יומיים יתקיים יום הבחירות. ולאחריו, סוף כל סוף, קצת שקט. אף אחד לא יתקשר אליי בשעה תשע בערב, שעה של מלחמות ההורים מול ילדים עקשנים שלא רוצים ללכת לישון, רק כי הם רוצים לראות את תשדירי הבחירות. טלפונים של עוד סקר, למי אתה מצביע? בתורה אמרו "מדבר שקר תרחק", וחכמים בתורת הפוליטיקה אמרו מדבר סקר תרחק.
שמעון פרס, מי שניצח תמיד בסקרים, אמר פעם שסקר הוא כמו בושם. אפשר להריח, אסור לשתות.
הסוקרים מתחילים עם שאלה אחת, ומשם ממשיכים למקבץ שאלות, שאני לא מבין איך הן קשורות זו לזו, ולמה תמיד איכשהו, זה גם מגיע ל"איזה טיטולים מועדפים בעיניך?". אני יודע שהסוקרים המסכנים בסך-הכל עושים את העבודה שלהם בשכר, שאיך לומר זאת בלשון עדינה, לא בדיוק גבוה ואפילו לא ממוצע. אני גם יודע שיום אחרי הבחירות הם יצטרכו לחפש להם עבודה אחרת. המקושרים שבהם ימשיכו להתקשר אלינו כדי לשאול האם אנחנו מרוצים מהרכבת הממשלה/תפקוד הממשלה/ומי ירכיב לדעתך את הממשלה הבאה? ולכל השאלות האלו יש רק תשובה אחת.
מצד שני, מה אני אשם שאני צריך ביד אחת להרדים תינוקת, ביד שנייה בקבוק, ובין כתף לאוזן להחזיק טלפון ולדבר ולענות, ועוד להיות אדיב. יש גבול גם לנימוס שלי.
לא אשמע יותר מביבי ומשלי יום אחרי הבחירות יפסיקו לצלצל אליי ראש הממשלה,
שלי יחימוביץ', ציפי, יאיר, אריה ואראלה ממפעל הפיס (סליחה, היא דווקא כן מוזמנת להתקשר) וידברו איתי. טוב, לא ממש ידברו, אלא יותר ישמיעו את עצמם בהודעה מוקלטת. מה אמורה ההודעה המוקלטת הזו לעשות? איך היא אמורה לשכנע אותי במשהו? מי זה בכלל שיושב להקשיב להם עד סוף ההודעה?
מיום רביעי הפוליטיקאים שלנו יחזרו להיות קירות. פעם בארבע שנים (טוב נו, שלוש) הקירות מדברים אלינו, ואז אנחנו חוזרים לדבר שוב ארבע שנים (טוב נו, שלוש) אל הקירות. מיום רביעי נקום לבוקר חדש, או שלא כל כך חדש, עם אותו ראש ממשלה, אותה ממשלה וכמה פרצופים חדשים שבטוחים שהם כבר ישנו את העולם. זה לא ילך להם בקלות, אבל מי אני שאפריע להם לנסות. ככה מתחילים כולם.
מיום רביעי נקום לבוקר שבו פוליטיקאים מוערכים כמו בגין, מרידור ואיתן כבר לא יהיו חלק מרכזי בפוליטיקה. אולי הם ישובצו בתפקיד כזה או אחר, אבל הם לא באמת יהיו שם. אם עצוב לי על מישהו במערכת הבחירות הזו, זה על
שאול מופז. הוא לא היה פוליטיקאי מוצלח, זיגזג לא מעט, לא היה מהאליטה הפוליטית. אבל אדם שהיה רמטכ"ל, שר ביטחון ושימש בתפקידים בכירים, נאבק על חייו הציבוריים בלי טיפה של חמלה. נדרס מתחת לגלגלי הרכבת הנוסעת, ובשונה מהרגיל, יוצאת בזמן.
חוזרים לקיטורים הרגילים מיום רביעי אני חוזר לשיחות הרגילות שלנו. ועדת הבחירות כינתה את זה כקיטורים. אני מכנה זאת כשגרה. יושבים החברים בעבודה ומסכימים. מסכימים שהמצב קשה, והפוליטיקאים שלנו אשמים בזה. עד עכשיו התווכחנו מי אשם במצב? מיום רביעי נסכים שמי שאשם זו הממשלה. בלי ימין ובלי שמאל (בעצם מרכז, כי בשמאל תמיד יש אשמים, וזה אנחנו עצמנו). כולנו נסכים שהמצב קשה, שאי-אפשר ככה, ושצריך להחליף את השלטון בעוד ארבע שנים (טוב, בסדר, הבנתי, שלוש).
מיום רביעי אני חוזר לשקט שלי. שקט שכולל אופנועים. יום שישי את יודעת, אין בעיר מסיבה, אבל יש ילדים בני שש-עשרה שנוסעים באופנועים עם נפח מנוע קטן משל טרופית ורעש גדול ממשאית. אופנועים עם מספר מוסתר, נוסעים ועושים חרקות. אני חוזר לשקט שלי. שקט של בכי ילדים. של קידוחים מהקומה הראשונה של השכן שלי שמשפץ כבר שלוש שנים. אני חוזר לשקט שלי. שקט של להקות כלבים משוטטים שנובחים לי מחוץ לבית, ולא מחכים לפיקוח שיגיע בבוקר לקחת אותם. מיום רביעי אני ואתם חוזרים לשקט שלנו. השקט שלפני הסערה.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
