סוף עידן הטריקים והשטיקים

אחת מתוצאות הלוואי הסמויות של הבחירות האחרונות היא כי דמותו ודימויו של בנימין נתניהו כמדינאי ופוליטיקאי נסדקה קשות. למרות שהוא רוצה לשוות לתוצאה שקיבלה מפלגתו הישג בעצם העובדה שהוא המועמד היחידי לראשות הממשלה, האמת היא כי מדובר בניצחון פירוס של עוד ניצחון כזה ואבדנו. הואיל ובשיטת הממשל שלנו אתה יכול לזכות כמעט בפי שניים קולות מהמפלגה שאחריך בכל זאת מצבך יהיה כשל "שמשון המסכן".

זו הפעם השלישית שנתניהו מתמודד על ראשות הממשלה. לראשונה ב-1996, בבחירות ישירות מול שמעון פרס זכה בראשות בהפרש קטן מאד. שלוש שנים מאוחר יותר הובס בידי אהוד ברק וגם לפני ארבע שנים הפסיד הליכוד בראשותו לקדימה, מה שלא מנע ממנו את ההנהגה עקב גיבוש הצלחתו לגבש רוב קואליציוני לצדו. למעשה בכל אותם המקרים הוא לא ניצח ניצחון שהוא נחלתו של מנהיג המסוגל לסחוף אחריו המונים ושלא ניתן לערער אחרי מנהיגותו. זכרו למשל את התבוסות שאריק שרון הנחיל על יריביו בשתי מערכות הבחירות בהן התמודד בראשות הליכוד. לעומתו ביבי הצעיר הרבה ממנו, למרות דמותו המשדרת מרץ וחיוניות, מתגלה פעם אחר פעם כמרוט נוצות.

בנימין נתניהו ממשיך להיות שבוי בדימויים ותדמיות הסבור כי באמצעות מהלך אקראי כזה או אחר יעצב את סדר היום, ישנה מגמות או תוצאות בסקרים ובבחירות. כאשר אין מסרים "עם בשר" הוא מדבר על שלמות ירושלים,להצטלם ליד הכותל ולהבטיח מנהיגות חזקה, בעודו מקווה שלא נזכור כי לא הייתה לו אפילו את היכולת להשפיע על הרכב הרשימה של מפלגתו לבחירות. במערכת בחירות זו הוא גם הגדיל לעשות: ראשית, לראשונה לא פרסם הליכוד מצע מפלגתי כנראה בשל הרצון לא לגרום למחלוקות במפלגה וזאת בניגוד למסורת המקובלת במפלגתו ובכל מפלגה מסודרת. שנית, רגע לפני ההליכה לקלפיות החליט ביבי למנות את משה כחלון ליו"ר רשות מקרקעי ישראל. זו הייתה פעם ראשונה בתולדות המדינה שראש ממשלה מבטיח למישהו משרה בשירות הציבורי - להבדיל מהבטחה למנותו לשר - למועד שלא הוגדר ויותר מכך, שאיננו מעוגן בחוק. בכל מאודו ניסה לסחוט את הלימון הזה, ששמו כחלון, עד הסוף. לפי התוצאות ברור כי בעניין זה טעה.

בכל מערכת בחירות מנסים ומשתדלים המתמודדים לשכנע לתמוך בעמדותיהם. תמיד, אבל תמיד, הם מנסים להשכיח ולהעלים כישלונות ולהבטיח גדולות ונצורות. התקשורת מזכירה, חושפת וחוזה גם את העבר וגם את הצפוי בעתיד אם איננה מגויסת לצד זה או אחר. אלה כללי המשחק המוכרים בכל העולם. כאשר מנסים לשבור כללים אלה באמצעות קסמים ופירוטכניקה, הסיכוי גבוה כי התרגילים יכשלו כי הציבור מספיק בוגר להבין מה מסתתר מאחוריהם.

בשנות החמישים והשישים די היה בדמותו של בן-גוריון כדי למשוך המונים לתמוך במפא"י. עשור מאוחר יותר זה קרה גם עם מנחם בגין והליכוד. באופן פרדוכסלי, דווקא בעידן הנוכחי כאשר ראש הממשלה הוא בראשית שנות הששים שלו אבדה ההילה הנקשרת בדמותו של מי שמחזיק במשרה הביצועית הראשית במדינה. הסיבה ברורה וחד-משמעית: אבדן האוטנטיות. אם אתה או את לא אוטנטיים, כלומר צבועים בצבעים לא טבעיים או מקוריים, סביר כי במוקדם או מאוחר תימצאו על הסף של דחייה.

הציבור לא קונה במחירי מציאה אישי פלסטיק צחורי שיניים. בפוליטיקה כמו בחיים אין עיגולי פינות וישראבלופים. אומנם אפשר לעבוד על חלק מהציבור חלק מהזמן אבל העידן בו בגין התמודד שמונה פעמים והפסיד עד שניצח במערכה התשיעית, ושמעון פרס הפסיד והמשיך, אבד מן העולם לנצח. היום צריך לבוא עם קבלות כי העם דורש לא רק צדק חברתי, אלא גם מנהיגות ערכית ומי שמזייף יצא בחוץ.

הערכה כזו עשויה להוביל למסקנה כי לביבי נתניהו יש הרבה מעלות בולטות אבל גם חסרונות שמתמצים בעובדה כי לכאורה הוא לא בנוי מחומרים שמהם עשוי מנהיג ברמה לאומית. להופיע בצורה הרהוטה ביותר מעל כל במה עולמית ולהצטלם יפה בטלוויזיה, לא הופכים בהכרח איש לדמות הראויה לחיקוי. מבחן התוצאה הוא המבחן האמיתי. הואיל והוא בכל זאת נבחר להוביל בפעם השלישית, יש לו לנתניהו הזדמנות נוספת להוכיח את עצמו. למרות גילו הצעיר יחסית לא מובטח כי יהיו לו הזדמנויות נוספות.