לפיד, משיח הכיכר ו"דה וויס"

האזנתי רוב קשב לנאומיהם של יאיר לפיד מיש עתיד ואליעזר מוזס מיהדות התורה. התקשורת כדרכה הציגה התנגשות ציוויליזציות; ולא היא. שני הנאומים מעוררי כבוד ולא פולמוסיים. ראיתי דווקא ניצנים להידברות.

הדימוי שחלקים בשס מנסים להדביק ללפיד לא יצלח; האיש אינו טורף חרדים. טענותיו בנושא השוויון בנטל ראויות להישמע. הן אינן מיוחדות לו אלא לרוב הציבור הישראלי. הן מלמדות על כך שרובנו המוחלט רואה בחרדים אחינו בשרנו, ומשום כך מצפה מהם לשאת איתנו בנטל הצבאי והכלכלי.

מצד שני, וזה לא פחות חשוב, אי-אפשר למדוד את עולם התורה במונחים כלכליים בלבד, גם לא במונחים אקדמיים ולבטח לא במונחים פונקציונליים גרידא ("מה יוצא להם מזה?"). בשונה מלימודים אחרים, לימוד תורה אינו עניין של ידע מכוון תכלית. הלימוד עצמו הוא העניין, ההתחברות לשלשלת ארוכת שנים של לומדים ומלמדים שכל אחד מהם בדורו פירש והוסיף ושיכלל והורה והתאים והעביר את הלפיד הלאה. אנחנו מדברים על החשיבות בשמירת רוב יהודי במדינתנו היחידה. אבל לפני הכל אנחנו עם הספר. הספר הגדיר אותנו. באין מולדת פיזית, הספר היה מולדתנו - איתו גלינו והלכנו יד ביד, פֶּה אל פה, שפה מול שפה.

לימוד התורה, חיזוקה והעצמתה אינם עניין לדתיים או לחרדים בלבד; זה האינטרס של כולנו, גם של יאיר לפיד. ואני לא מדבר על מקצועות ליבה בחינוך החרדי מול ידיעת המקורות היהודיים בחינוך הממלכתי. זה ברור. אני מדבר על לימוד תורה כייעוד לכל החיים, על עמלה של תורה מבוקר עד ערב במשך שנים, ללא תכלית פונקציונלית הלקוחה מעולם העסקים.

החלק הזה היה חסר לי בנאומו של לפיד. אני בטוח שהוא ישלים זאת. במסגרת הפוליטיקה החדשה, הוא מוכרח להיפגש עם מנהיגי החרדים. אם הדרישה לשוויון בנטל תצא מנקודת המוצא הזאת, ברור לי שתימצא הדרך לפשרה היסטורית, לטובת כולנו.