נחמן פביאן במאמרו
'המלחמה על הבית של האויב' מספר לנו כי "בשנים האחרונות אויבי מדינת ישראל העבירו את הלוחמה לשטח הבנוי". למען האמת, הופתעתי. מה החידוש ומה ראה הכותב "לגלות" לנו עניין ישן? מאז ומעולם תקף האויב הערבי אותנו בתוך אוטובוסים, בבתינו, ברחובותינו, בבתי הספר שלנו ועוד ועוד.
מסתבר שלא הבנתי. לא בזה הבעיה, אלא מדובר בבתי החולים, בבתי הספר, בגני הילדים ובבתי התושבים שלהם: "ארגוני הטרור מנהלים את מלחמתם נגדנו מתוך מרכזי אוכלוסיה צפופים". זאת כבר בעיה שלנו, אם חשבתם אחרת. [כי] "על כן המפקדים נדרשים כיום לחשיבה חדשנית לגיבוש קווי פעולה במטרה להגיע לנקודת איזון בין ההכרח למלא משימות צבאיות לבין מניעת פגיעה באוכלוסיה".
המפקדים??? הם אלה הנדרשים לחשיבה? כל כך הורגלנו לכך שהצבא מנהל מדיניות, עד שנראה אך טבעי שהוא זה הממונה על "התמודדות עם סוגיות מדיניות, אתיות ומשפטיות". סליחה, תפקיד הצבא הוא להידרש לחשיבה חדשנית ומעמיקה לגיבוש כללים וקווי פעולה במטרה להגיע לאיזון הנ"ל? ואני לתומי חשבתי שתפקיד הצבא הוא רק למלא משימות צבאיות למען מניעת פגיעה באוכלוסיה שלו. על האיזון ישמרו מיופי-כוחה של האוכלוסיה שלו, כל עוד ניתן לאוכלוסיה, לפחות לכאורה, לבחור בהם.
ייתכן אמנם, שאם מיופי-הכוח באים מצד מסוים של, נאמר, 30% מהאוכלוסיה לכל היותר (כמפא"י בשיא כוחה וכאשר שום מפלגה מעולם לא הגיעה עוד לכך), או אז יוחלט על האיזון הקדוש, איזון בין נפגעים שלהם לשלנו, אם נתרגם את הפלונטר ה"מוסרי" לשפת בני אדם. בתוקף איזון זה יוחלט אולי להעדיף את חיי האויב וזה מה שיעשה הצבא שמחובתו להישמע להחלטות הדרג האזרחי. בכל מקרה, החלטה כזאת, במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית, יכולה להתקבל רק על ידיו.
חוקי המלחמה השתנו? אבל לא! כותב המאמר מגלה את אוזנינו כי "בשנתיים האחרונות, לצד היחידות הלוחמות, פועלים קצינים מומחים היודעים לזהות את הצרכים של האוכלוסיה [של האויב]". והם לא לבדם בשדה המערכה. "הם משתפים בעת הצורך ארגונים בינלאומיים כמו הצלב האדום והאו"ם, כאשר המטרה היא לנצח ולהישאר בני אדם". אהמ... הצלב האדום; האו"ם. אלה שביטחון אזרחי ישראל יקר לליבם עד כדי כך שתמיד יזמו והשתתפו בכינוסים, כמו הכינוס הנזכר במאמר המצוטט, בהם התריעו נגד פגיעה בבתי קפה, במסעדות, באוטובוסים, בבתי מלון ובישיבות בישראל... אכן, לא.
אבל צה"ל נשאר ויישאר צבא מוסרי. עוד מתקופת ראש הממשלה
גולדה מאיר שכעסה על האויב המכריח אותנו להרוג בו... כי "צה"ל מחויב לדיני המלחמה ופועל תוך קבלת לגיטימציה מתמדת לפעילותו". לא מידי הכנסת. לא מידי הממשלה. הצבא מחפש לגיטימציה אצל האו"ם, המוסד שהחליט שציונות היא גזענות.
ייתכן שהשתנו חוקי המלחמה מאז מלחמת העולם האחרונה ואני לא ידעתי. אבל אם השתנו, אנחנו צריכים להיות ממושמעים. אולי לא נשיג את המטרה, אולי לא ננצח, אבל לפחות ניפגע כבני אדם. נשמור על מעמדנו כבני אדם גם אם המאמינים במוחמד מחשיבים אותנו לקופים וחזירים ויחפשו אותנו מאחורי כל אבן כפי שמומלץ בקוראן הקדוש.
מן הסתם, חיילי בנות הברית שניצחו את גרמניה הנאצית כשלבסוף הפציצו עיר גרמנית ופגעו בעשרות אלפי "לא מעורבים" גרמנים, איבדו את אנושיותם. כן, גם בארה"ב יש הומניסטים שכבר עושים חשבון נפש על ההפצצה המצערת. אילולא נלחמו בגרמניה הנאצית, לכל היותר היו נרצחים עוד כמה מיליונים, ביניהם יהודים, כך שלערבים הייתה פחות עבודה. למי שעדיין לא שמע, מנהיג ערביי ארץ ישראל, המופתי של ירושלים, היה חברו הטוב של היטלר.
ראיית האויב הערבי בכך שהצבא משתלט כבר לא מעט שנים על האזרחות, הן באמצעות קציני מילואים והן באמצעות קצינים בשירות פעיל, הוא קובע לא רק טקטיקה אלא גם אסטרטגיה מדינית. הוא קובע את טיב האויב (סוף-סוף אויב ולא "אחר", מה שהיה במשך כל תקופת העימות "מוגבל בעצימות נמוכה"). פירוש הדבר, שגם אם נראה לאזרחים פשוטים ונורמלים שיש דמיון רב בין מטרות הנאצים לבין מטרות הערבים, לקציני הצבא זה לא נראה כך.
אילו כך היו רואים את האויב הערבי, לא היו משתמשים בשפת השיחדש האורווליאנית – "סכסוך", "עימות", אלא ב"מלחמה"! לא היו משתפים את האו"ם בענייני טוהר הנשק (אוקסימורון מטופש להפליא) של צה"ל, נשק שצריך להיות מופעל ללא היסוס נגד עוד קבוצה נאצית ממאירה, גם אם התמקמה להנאתה בקרב "לא מעורבים".
לא היו ממציאים "מונחים מקצועיים חדשים כמו הגדרת 'אתרים רגישים', 'אתרים מנועי תקיפה', 'ריכוזי אוכלוסיה', 'ציר
הומניטרי' ו'חלון זמנים הומניטרי'". לא היו עוסקים בסימולציות מיותרות – כן או לא לפגוע בבית חולים בבירות בו מוצב משגר טילים כימיים כנראה, המכוונים לעבר תל אביב. אגב, למה לתל אביב ולא לחיפה? כי תמיד הזהרנו ש"בסוף הם יגיעו עם הטילים לתל אביב".
את המסקנות אשאיר לקורא האינטליגנט.
