האובססיה הצינית של האוסקריסטים מישראל

ושוב מכה בנו הסרט הישראלי בדרכו להפסיד את האוסקר. אותה האובססיה לפרסום, אותן הדמויות, אותו הסכסוך הלעוס, אותם הקופרודוקציות והממנים, אותם המניעים ואותה הציניות של הנוסחה שפותחת דלתות אל הפרס המיוחל ואותו העיקרון העתיק – הכה ביהודי והצל את רוסיה, רק שכעת המכים הם בשר מבשרנו שעבור מאוויים אגואיסטיים של כסף ופרסום מכרו את נשמתם למחזיק השוט האמיתי והפכו ביודעין לכלי בידיו של אותו אנטישמי אירופאי נצחי המחופש לשמאלן ליברי אנטי "מדיניות הכיבוש הישראלי".

חוסר תום הלב של מפיקי ויוצרי "נוסחאות האוסקר הישראליות" זועק לשמים. כעת הם מנפנפים ב"כיבוש ובדיכוי", ב"וואלס עם באשיר" הם זעקו נגד מלחמת לבנון עם רמיזות לשותפות בטבח, ב"עג'מי" הטיפו על הפליה והזנחה של ערביי יפו הישראלים, בג'נין-ג'נין – נכתב פלסתר שקרי ומעוות שהוצג בעשרות פסטיבלים ברחבי העולם כאמת צרופה, ומומן ע"י הרשות הפלשתינית ויוצרו מוחמד באכרי חזר עטור כיבודים של אוהבי ישראל הידועים בעולם, כשישראל הלוחמת בטרור הפלשתיני הרצחני מוצגת שם כפושעת מלחמה. גם ביצירה השזורה במוטיבים אנטישמיים מובהקים "גן עדן עכשיו" של האני אבו אסד "הפלשתיני" והמפיק הישראלי אמיר הראל (קופרודוקציה הולנדית, צרפתית, גרמנית וכמובן-ישראלית – משהו בשם "למה הפקות") עוסקת בהאדרת טרור המתאבדים הפלשתיני. כלומר – יפו,לבנון, השטחים שזורים ברעיון הבסיסי – ישראל זה רע, ערבים זה טוב. שטיפת מוח פרימיטיבית אך יעילה נוסח סטאלין וגבלס.

חצי אמת גרועה משקר

יכולים האדונים מורה (שומרי הסף) ודוידי (חמש מצלמות שבורות) לחזור על המנטרות שלהם בדבר מניעיהם הטהורים עד שיכחילו פניהם ורק הפתאים והרשעים יאמינו לכך.

מורה ודוידי מנסים להצטייר כמטיפים בשער תוך הצגת מציאות משופצת ומושתתת על שקרים וחצי אמת. להציג את קשיי היום יום של הפלשתינים ללא התייחסות מזערית לסיבות והגורמים למציאות הקשה והמורכבת הזאת זו חצי אמת שכידוע גרועה משקר. להציג את גדר הפרדה, אם כל חטאת מבחינתם, כאילו נולדה מרוע ותאוות כיבוש ולא מתוך כורח לעצור גל טרור רצחני זו חצי אמת הגרועה משקר. הצלחת הגדר בעצירת גלי הטרור הרצחני של הפלשתינים מוציאה מהנ"ל קיטונות של רוע ותסכול כי אינה מתיישבת עם התעמולה שאליה נרתמו בכל מרצם וכישרונם השנוי במחלוקת.

כאילו שאינם יודעים

למלכודת הדבש של הקופרודוקציונרים והמממנים האירופאים נפלו גם ראשי השב"כ כשכל אחד מהם מחווה את דעתו ותורם מניסיונו והשקפת עולמו להסביר את המציאות שבא אנו חיים וגם זאת במנותק כמעט לגורמים שייצרו מציאות זאת,כאילו שלפתע נגלה להם שמלחמת צללים בטרור רצחני היא לא בדיוק המציאות של נשות ווינדזור העליזות ומי כמוהם יודע את זה,וכאילו אין זה ברור כי זו מציאות של דילמות מוסר והתנהלות מבצעית שלעיתים נעשית בתחום האפור ולרוב מהווה פשרה בין גרוע לגרוע יותר,וכאילו שאין זה ברור כי צריך לייצר פתרון לסכסוך שבינינו לפלשתינים וכאילו שאין זה ידוע כי הויכוח הוא לא על הצורך הזה אלא על הדרך ליישומו לאור ניסיונות העבר.

מה באמת שנוי במחלוקת

השאלה שעל פרק הויכוח הציבורי בנושא הנדון איננה אם המדיניות של ממשלות לדורותיהן היא טלית שכולה תכלת ו/או התגלמות התבונה עלי אדמות. רובנו יודע שאין זה כך ואפשר היה והווה להתנהל בתבונה ובגמישות נטולת שיקולים קואליציוניים כדי שגם אם לא נגיע לייעד המיוחל של ימות המשיח – לפחות לא נתמרן עצמנו לפינת הסרבן והקוץ בישבן האומות. השאלה היא אם הסרטים מהסוג הזה מהווים תרומה חיובית למצב המורכב ששורר אצלנו או ההפך הגמור – מסלימים ומרעים את המצב הזה,ומקצינים מכורח את העמדות המיליטנטיות של הצדדים היריבים ואת השנאה,החרם והבידוד של ישראל בעולם והתשובה לכך ברורה למרבית אזרחי המדינה וצריך להגיד לאוסקריסטים שלנו בקול רם וברור – אתם חלק ממתקפת הדלגיטימציה על מדינת ישראל. חלק מאד בעייתי,קטליזאטור שנותן הצדקה ל"דורשי טובתנו" המסורתיים.

כך שאישית אני מצטרף לאיחולי הכישלון לאבירי הצדק הסלקטיבי, אבירים אולי בעיני עצמם. לא שזה מזיז להם כי מהי דעתי הזניחה מול תשפוכת הכיבודים שבמנת חלקם בהווה ובעתיד ומתנחם בכך שייעלמו בתהום הנשייה כמו כל קודמיהם לזרם ה"אומנותי" של מועמדי האוסקר בנוסח הפרוטוקולים של זקני ציון בעת החדשה.