שאול טשרניחובסקי הוא אחד ממייסדיה של אגודת הסופרים העברים וכתבי היד שלו שמורים במכון "גנזים", שהוקם על-ידי האגודה (
קישור).
במלֹאת מאה שנים להולדתו של המשורר שאול טשרניחובסקי, פרסמה אגודת הסופרים העברים והמכון הביו-ביבליוגרפי "גנזים" חוברת כתבי יד ותצלומים של המשורר.
הפרסום נקרא: "ידיעות גנזים" (90), שאול טשרניחובסקי- מאה שנים להולדתו, תשרי תשל"ו, כרך ז' (1975).
בסמליל של "גנזים" מופיע בתוך הכיתוב שהמכון נקרא על שמו של אשר ברש. הוועד המנהל מופיע במִזכֶּה (קרדיט) בשולי העטיפה האחורית: פרופ' גדליה אלקושי, אברהם ברוידס, ד"ר הלל ברזל, פרופ' א"מ הברמן, ישראל כהן, ד"ר ישראל מהלמן, ב"י מיכלי, פרופ' דב סדן וברכה פלאי.
הרשימה של הוועד המנהל של "גנזים" מרשימה מאוד, והחוברת מכילה צילום של כתבי היד של המשורר ללא פענוח הטכסטים בהקלדה מודפסת. אביא כאן מעט מן החומרים בחוברת זו וגם ממקורות אחרים.
עד כה לא נכתבה ביוגרפיה מדעית של המשורר. ברשותי נמצאות שתי ביוגרפיות שהופיעו בעבר, ועד כמה שידוע לי הן אינן מצויות במכון "גנזים" וגם לא ב"מוזיאון טשרניחובסקי":
- אפרים צורף, "חיי שאול טשרניחובסקי", הוצאת יזרעאל, ת"א תשכ"ד 1964 (בצירוף ציורים מאת אריה אלואיל, שהיה תקופה קצרה בעלה השני של המשוררת אסתר ראב).
- יוסף ליכטנבום, שאול טשרניחובסקי, חייו ויצירתו, הוצאת נ' טברסקי, ת"א תשי"ג 1953.
קורות המשורר
הביוגרפיות מנוסחות לקהל הרחב ואינן מדעיות.
כך מספר לנו א' צורף בביוגרפיה שכתב: "שאול נולד בי"ט באב בשנת תרל"ה, בכפר מיכאלובקה ...בחצי האי קרים...על היהודים יושבי הכפר מספר לנו המשורר שהיו בעלי-מלאכה פשוטים: סנדלרים, רצענים, זגגים ורוכלים. מיעוטם חנוונים ומחסנאים. "נער הייתי ועשיתי את דרכי בטיט ובשלוליות ונכנסתי למבוא הבית של זלמן הזגג- אדם גוץ ומזוהם, שונא ילדים. ריב היה לו תמיד עימנו והיה מטיל עלינו אימתו. היינו חובבים את סוסיו, ברשותו היינו מוליכים אותם בערב אל השוקת ונהנים מרכיבה עליהם. כיוון שפרשנו לרחוב השני ואין עיניו של זלמן שולטות בנו, היינו דופקים בסוסים בחזקה" (שם, עמ' 8). בהמשך הדברים מספר לנו א' צורף: "לימים שכלו הוריו את שתי אחיותיו. שאול נשאר בן יחיד, לפיכך היו חרדים עליו ביותר שלא יאונה לו רע. המשורר מספר עובדה מבדחת, המציינת כמה גדולה הייתה חרדתם לשלום בנם: לפי עצה נבערה הזמינו אצל צורף אחד עגיל, שהיה עשוי מארבעה מטבעות כסף, שנלקחו מארבעה זוגות של חתנים וכלות, אשר אבותיהם ואבות אבותיהם היו עוד בחיים. עגיל זה, שהיה בעיני הדור ההוא מעין קמיע סגולה לאריכות ימים, שמו הוריו באזנו הימנית. משגדל הילד והיה לנער, ראה שעגיל הוא תכשיט לנערות, התבייש והסירו מאזנו."(שם, עמ' 12).
לעומת זה כותב י' ליכטנבום בביוגרפיה שחיבר: "עשירה הייתה משפחתו בגיבורי הרוח או הכוח, בניגוד לחיי הוריו השוקטים והבלתי סוערים בתחום הכפר. אחד מאבות אבותיו, שעליו נתייחס, ברח מווהליניה בימי גונטה וז'ליזניאק (ההיידמאקים הפורעים), חס עליו איכר וישימהו בתוך ערימת קש. ההיידמאקים, שרדפו אחריו, חיפשוהו בכל החצר, ומפני שהייתה חשודה בעיניהם הערימה, דקרו בה ברומח, ויבוא הרומח ברגלו ולא זעק. אבי זקנו חי למעלה ממאה ושלוש עשרה שנה וחגג את הבר מצווה שלו שנית. אבי אמו היה איש חפשי בדעות, ידע צרפתית ואיטלקית, בבחינת סופר עברי: אהב את שירי אוקראינה ותרגם מהם לעברית והיה מרבה בנסיעות. אחדים מבני משפחתו השתתפו במלחמת קווקז ועוד אחדים הצטיינו בכשרונות אמנותיים וספרותיים. ביניהם, אמן-יד נפלא אחד, שהתקין לו מנורת חנוכה בתבנית המשכן. הוא שחיבר ספר בשם "שקל זהב", שהיה פירוש לפירוש על איזה ספר מאת אבי אביו." (שם, עמ' 13-12).
טשרניחובסקי כותב נרגש לדיזנגוף
בחוברת שפרסם מכון גנזים שהזכרתי לעיל ("ידיעות גנזים") מופיע מכתב תודה של טשרניחובסקי לראש עיריית תל אביב, שהעניק לו אזרחות כבוד של העיר. יש לזכור שבשנת 1935 בהיותו של המשורר בן שישים, החליט ראש העיר מאיר דיזנגוף להעניק לו לראשונה בתולדות העיר אזרחות כבוד. עדיין לא נהוג היה הנוהג להכתיר תושבים כיקירי העיר, ודיזנגוף חש כבוד מיוחד להעניק למשורר שבחר להשתקע בעירו אזרחות כבוד. המשורר הנרגש כותב:
ד"ר שאול טשרניחובסקי
תל אביב, 30.12.1935
אל כבוד ראש עיריית תל אביב,
מר מאיר דיזנגוף.
אדוני היקר והנערץ מאד!
הנני נרגש מאד מן הכבוד הגדול שחלקתם לי, בבחרכם בי להיות לאזרח כבוד של העברית הראשונה בא"י- תל אביב, המונה בין אזרחי הכבוד שלה כמה מגדולי ישראל ועמים.
התואר הזה שזיכַּתני בו תל אביב חשוב בעיניי וחביב עליי מכל מה שקיבלתי בעד עבודתי הספרותית.
ואותך, ראש עיריית תל אביב, חביבה של העיר הראשונה שלנו,אני מבקש להואיל ולמסור את תודתי גם ליתר חבריך במועצת העירייה.
ברגשי כבוד והערצה גמורה,
שלך, שאול טשרניחובסקי
שלונסקי מבקש פרנסה מדיזנגוף
מעניין מאוד לעקוב אחר היחס המיוחד שחשו אז משוררים וסופרים כלפי ראש העיר מאיר דיזנגוף. המשורר אברהם שלונסקי, למשל, חש מצוקת פרנסה כיוון שעבודתו הספרותית והעיתונאית הלא קבועה לא אפשרה לו קיום בכבוד. הוא החליט לפנות אל מאיר דיזנגוף, לאפשר לו לעבוד בעירייה, אך לא עבודה מפרכת... וכך הוא כותב:
24.11.1932
לכבוד ה' מ. דיזנגוף
כאן.
אדון נכבד,
אני מרשה לעצמי להטריחו במכתב זה, שאינו סתם המלצה, אלא פרי הכרה ברורה, כי מוכ"ז (מוסר כתב זה- ב.ח) ראוי בכל המובנים שיבואו לעזרתו. וזהו העניין: מוכ"ז זקוק מסיבות שונות, לעבודה שאינה מפרכת את הגוף, ואין ספק כי ברצון טוב יוכל אדוני להיות לי לעזר. אני בטוח, כי הוא מבין מדבריי המעטים, שהעניין חשוב ותכוף ויעשה כל מה שאפשר.
בתודה ובידידות,
א' שלונסקי.
(מכתבו של שלונסקי המקורי נמצא בארכיון העיר תל אביב)
אין לי מידע עם מכתבו של שלונסקי השיג את יעדו ואם אכן נעתר ראש העיר ושיבץ אותו במצבת כח אדם של עובדי העירייה, כעובד בעבודה שאינה "מפרכת".
טשרניחובסקי כותב לבתו וחתנו שנה לפני מותו
מכתב אחר של טשרניחובסקי מהידיעון של מכון גנזים מתשרי תשל"ו (1975) מרתק כיוון שהוא צופן בקליפת אגוז את מערכת היחסים במשפחת טשרניחובסקי. המכתב נשלח על-ידי המשורר אל בתו איזולדה, אל חתנו אברהם והנכד אלכסנדר, שנה לפני מותו של המשורר.
נזכיר כי טשרניחובקי שנולד ב-1875, למד רפואה באוניברסיטת היידלברג בין השנים 1906-1899 ובזמן לימודיו שם נשא לאשה את חברתו הנוצריה מילניה גורבצביץ. בתו איזולדה נישאה לאברהם וילנסקי.
וזה תוכן המכתב:
תל אביב, 3.2.1942
בתי היקרה איזה ואברהם,
את מכתבכם הנחמד על נכדי הנחמד קיבלתי, ותודה רבה בעדו. אני, זה כבר מתגעגע עליו, ועכשיו אילו יכולתי, הייתי בא תו"מ (תכף ומיד- ב.ח) לראותו. אך אי-אפשר הדבר בשום אופן.סברתי כי אוכל לבוא בט"ו בשבט, ואנוס הייתי לנסוע לירושלים בענייני ועד הלשון ולישיבת הוועד הפועל של האוניברסיטה הראשונה בשבילי, כי אני נבחרתי עכשיו לוועד זה. וביום הראשון הייתה ישיבת חברי הקורטוריון של קרן גולדברג. באפשרות הראשונה אבוא לראותכם.
והנני מנשק את כולכם בחיבה רבה,
שאול
לסיום
ממרחק השנים, יש תחושה של החמצה במכתב זה. המשורר כבר אינו בקו הבריאות, והעיסוקים הציבוריים שלו אינם מאפשרים לו להיענות לבתו וחתנו לבקרם כדי לראות את הנכד. הוא מקבל מינויים ציבוריים לוועד הלשון, להנהלת האוניברסיטה וגם לקורטוריון של קרן י"ל גולדברג, שעד היום יש בה ייצוג לאגודת הסופרים העברים. הוא מוותר על חגיגת ט"ו בשבט בחיק משפחתו המצומצמת (בת אחד, חתן אחד ונכד אחד), אך הוא מבטיח "באפשרות הראשונה אבוא לראותכם".
שנה לאחר מכתב זה סיים המשורר את חייו במנזר סן סימון. אשתו שֵרתה שם במנזר וגרה שם לצרכי עבודתה והוא הגיע שם, שתסעד אותו בחליו. שם ערב חג סוכות, בט"ו בתשרי תש"ד (14.10.1943) סיים המשורר את חייו.