אווירה ומהות

היום הראשון לביקורו של ברק אובמה החל במחוות ידידות מופגנות שלו ושל מארחיו, שמעון פרס ובנימין נתניהו. אובמה בא קודם כל כדי לשפר את היחסים עם נתניהו, איתו יצטרך לעבוד - בין אם הוא מרוצה מכך ובין אם לאו - בשנים הקרובות. כפי שנתניהו היה רוצה לראות מישהו אחר בבית הלבן, אובמה היה רוצה לראות מישהו אחר ברחוב בלפור. לשניהם זה לא הצליח ושניהם צריכים לחיות עם המציאות.

המחוות הללו, עם כל חשיבותן ועם ידידות האמת בין המדינות שהן ייצגו, לא מסתירות את חילוקי הדעות ביניהם שנותרו בשניים מבין שלושת הנושאים המרכזיים: אירן והפלשתינים. בנושא הסורי יש הסכמה, וזה חשוב, אבל לא כמו שני האחרים.

די היה לראות את סדר הנושאים בדבריהם של השניים. נתניהו פתח באירן, עבר לסוריה וסיים בפלשתינים. אובמה פתח בפלשתינים, עבר לסוריה וסיים באירן. יתרה מזו: השניים לא שינו את עמדותיהם בנושאים הללו, מה שאומר שחילוקי הדעות יהיו אולי נעימים יותר אך מהותיים לא פחות.

נתניהו רוצה איום ברור על אירן: או שתפסיקו את תוכנית הגרעין או שתותקפו. אובמה אינו מוכן להציב איום כזה. דווקא העובדה ששניהם דיברו על כך שהערכות המודיעין מוסכמות, מבליטה את המחלוקת המעשית. אם גם ארה"ב סבורה שאירן קרובה לנקודת האל-חזור, ולמרות זאת היא ממשיכה לדבוק בדיפלומטיה ובעיצומים, הרי שהמחלוקת היא עמוקה ובסיסית.

בנושא הפלשתיני, אובמה רוצה לראות את תחילתם של צעדים בוני אמון. בדרך כלל, שטר כזה מוגש לפרעון בעיקר לישראל: הקפאת הבנייה בהתנחלויות, הקלות במעברים, שחרור אסירים. נתניהו מצידו רק חזר על המחויבות לשתי מדינות לשני עמים והצהיר שהוא מעוניין במו"מ. גם כאן, אלו חילוקי דעות ממשיים, ובתשובה לשאלה הנמיך אובמה ציפיות לגבי האפשרות של הגעה קרובה להסדר.

עם זאת, אין להקל ראש בכך שבמישור המעשי - היחסים בין שתי המדינות אכן הדוקים כפי שכנראה לא היו אי פעם בעבר. העובדה שכבר בתחילת 2013 פותחות ארה"ב וישראל במו"מ על הארכת ההסכמים שיפוגו בעוד ארבע שנים, מלמדת שהן חושבות לטווח ארוך. בטווח המיידי, אובמה הבטיח לפעול כדי לקבל מהקונגרס את המשך התיקצוב ל"כיפת ברזל". ולבסוף - הנקודה בה פתחנו: האווירה. שני הצדדים עושים מאמץ רב כדי לשפר אותה, וגם זה חשוב מאוד.