ערב, השמש כבר שקעה, הכוכבים כבר עלו. היה לך יום ארוך במשרד, הבוס היה קצת עצבני היום, אולי כי המצב הכלכלי לא מאיר פנים. את נוסעת באוטו. מחייגת, מדברת בדיבורית. "היי אבא", את אומרת לבעלך. "מה שלום יוני? הוא כבר הלך לישון?" את שואלת, בתקווה להגיע הביתה ולעבוד שוב כמה שפחות. בעלך מסביר שהכל בסדר. "הלילה", הוא מבטיח, "את יכולה לנוח". את מדליקה רדיו, לשמוע חדשות בנסיעה הארוכה בדרך הביתה. חדשות. אירן מתקרבת לפצצה, ואת כבר מדחיקה, רגילה לזה. יאיר לפיד כתב עוד פוסט על מעמד הביניים. נו, טוב, אולי באמת משהו ישתנה. את קצת חוששת מהקיצוצים הצפויים בקצבאות הילדים, יוני הוא הרי השישי. תאונת דרכים, עוד אחת. שוב פצועים, שוב הרוגים. את מודאגת, כי את בכבישים הרי. ועוד דבר קטן, "בעקבות מותו של האסיר הביטחוני, הפגינו היום פלשתינים מול כוחות צה"ל...". ואת מודאגת, כי את בכבישים הרי.
מדוע ערבים יכולים לבנות שלא כחוק ולהתפרע בהר הבית 
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
