לא שוויון בנטל, השתתפות בנטל

רעיון השוויון בנטל הוא רעיון תיאורטי חשוב, אבל וירטואלי ביסודו באין יכולת ריאלית לממשו. שוויון בנטל חייב להיות מוגדר כהצהרה בשבועה של כל צעיר וצעירה במדינה, שבה הם מתחייבים לתרום עצמם למדינה ככל שזו תבקש מהם במסגרת החוק, וככל שביכולתם לתת לה. זה הכל. אי-אפשר לקיים שוויון אמת בין אנשים או בין גופים שונים לחלוטין.

אף שרעיון השוויון בנטל הוא לכאורה רעיון נעלה וחשוב מאוד בחברה פלורליסטית ודמוקרטית ובמדינה אשר מצפה לתרומה לקיומה מצד כל אזרחיה, עלינו דווקא לזכור את החוכמה שביסוד התזה המרכסיסטית, זו האומרת ש"כל אחד תורם לחברה כפי יכולתו וכל אחד מקבל לפי צרכיו" - אימרה זו מבטאת את האמת האנתרופולוגית האנושית.

במשטרים קומוניסטים (ובקיבוצים...) סירסו לחלוטין רעיון נשגב זה המבטא את ההבנה בשוני ביכולתו ובצרכיו של כל אדם וקבעו ש"כולם יתנו שווה וכולם יקבלו שווה" (וגם את זה לא עשו...), ויש להניח שסטייה אידיאולוגית מעוותת זו הביאה למפלת המרכסיזם, כי אנשים אינם שווים ביכולתם לתת, לפעול, ליצור, וצרכי כל אדם אחרים משל זולתו - ומכאן נבין שחברה נבונה חייבת לזהות עובדה ביולוגית כלכלית וחברתית זו ולהבין שגם מגזרים שונים באוכלוסיה פלורליסטית אינם שווים ביכולתם לתת או בצרכיהם. לפיכך, עם יד על הלב, אנחנו למשל לא מצפים שהמגזר החרדי ו/או הערבי יהיה שווה בתרומתו לצה"ל, כמו הרוב הציוני.

ההנחה: לא יכול להיות שוויון

האמת היא שאפילו המדינה בכלל, ומערכת הביטחון בפרט, אינן ערוכות לקיים את השוויון בנטל. המדינה וצה"ל אינם זקוקים לכל כוח האדם המוצע להם בשנתון גיוס (אולי ל-50% בתנאים אופטימלים). צה"ל והשירות הלאומי לא יוכלו לגייס יותר מ-15% במגזר החרדי או הערבי, ולפיכך, עיקרון השוויון יכול להיות מיושם רק בצורה וירטואלית - רק בהצהרת הצעירים והצעירות על נכונותם לשרת. מכאן יהיה על המערכת לעשות סלקציה בהתאם לצרכיה, כאשר אי-השוויון בין אדם לאדם יקבע מי ישרת בפועל ומי ישרת באופן וירטואלי - וכבר היום מופר ה"שוויון הקדוש" בהרבה שטחים ובצדק.

למשל, צרכיו החיוניים של מתגייס חרדי נשוי עולים בהרבה על זה של מתגייס חילוני, כמו גם צרכיו של מתגייס התומך במשפחתו וגורם לצה"ל הוצאה בלתי צפויה מראש בנושא הרווחה (לעומת מתגייס רווק ממשפחה ממעמד בינוני). מדוע אם כך על צה"ל להקשות על תקציבו ועל המגויס עם אחריות משפחתית כאשר ישנן אלטרנטיבות?

במערכת הביטחון הבינו אפילו שהשוויון שונה כאשר זה מגיע לשכר. בעוד שהשכר היה פעם שווה לכל החיילים בחובה (ובכל דרגה), כיום כבר מבחינים בכאלה המשרתים יותר ובכאלה המשרתים פחות, ובין אלו שביחידות מיוחדות ובין ברגילות.

ומה עם כאלה שיסרבו

אפשר להניח בבטחה שיהיו כאלו שלא ירצו לחתום על הצהרה שברצונם לשרת את המדינה. אסור למדינה להענישם במעצרים או בקנסות, כי אין כל צורך בכך. מה שהחוק יכול לעשות הוא לומר לסרבנים, מכל מין ומכל סוג: ללא חובות אין זכויות. דהיינו - חובתך להודיע על נכונותך לתרום למדינה ולא - זכויותיך במדינה יוגבלו. לא תוכל לבחור או להיבחר לכנסת או לכל מערכת מוניציפלית. לא תוכל לקבל משכורת מהמדינה ישירות או בעקיפין, לא תהיה זכאי לשירותי הביטוח הלאומי (וגם לא תחויב לשלם מס זה), אין לך סבסוד בחינוך, אין ביטוחי בריאות, נכות וזיקנה. לא תוכל לקבל פספורט אלא רק תעודת-מסע חד-פעמית וכן הלאה.

מעמד כזה, של נטול זכויות מסוימות, מתאים כיום למעמד תושב בארה"ב, מעמד של טרום אזרחות. ולפיכך, את כל "ארגוני זכויות הערבים" שיקפצו עלינו בנושא, נשלח לכל הרוחות, או לפחות שילכו לדבר קודם כל עם האמריקנים...