הרהורים לקראת יום העצמאות הס"ה

יום העצמאות שנחוג השנה, שונה מכל קודמיו ואף מכל אלה שיבואו אחריו. לא בגלל הוא עצמו, אלא בגלל שהוא חל בשנה, אשר ככל הנראה, תמורות כבירות בתולדות עם ישראל מתרחשות בה. כאלה של פעם באלפי שנים. אולי של פעם אחת בכלל בחיי האומה. אלא שבניגוד לתמורות הנראות לעין ונחרטות בזיכרוננו, כי הן מתפרצות להן אל מול עינינו, כמו מלחמות ומהפכות, כאן התמורה היא תמורה של תהליך, של התהוות. ועל-כן היא לא נרגשת. כמו ההתבגרות של בני הבית.

רוב העם בארצו: ככל הנראה בימים אלה ממש מתהווה מצב בו רוב יהודי העולם חיים בישראל. לא ניתן לדעת את הנקודה המדויקת בה זה יקרה, כי אין כל אפשרות להעריך במדויק את מספר היהודים בעולם; אך לפי רוב הדעות ועם כל הזהירות המתבקשת, מספרם כיום מגיע לכדי כשנים-עשר מיליון נפש, וכמחציתם ויותר מתגוררים עכשיו בארץ. לא עניין של מה-וכך: בפעם האחרונה שזה קרה היה זה לפני חורבנן של ממלכת ישראל ב-721 לפה"ס וממלכת יהודה ב-586 לפה"ס, כלומר למעלה מאלפיים ושבע-מאות שנים. לאחר מכן, בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, רוב העם נותר בתפוצות. גם במשך כתשעים השנים בהם התקיימה כאן המדינה היהודית העצמאית בראשות שליטי בית חשמונאי, רוב הגלויות לא קובצו. אמת, אחת הסיבות לתופעה, היא היטמעותם של יהודים רבים בקרב עמים אחרים, אך תופעה זאת התרחשה ללא הרף מאז חורבן הממלכות. עתים באופן מועט ועתים בצורה המונית כמו לאחר כשלון מרד בר-כוכבא. לא בזאת השינוי. על-כל-פנים, השנה אנו ניצבים בנקודת מפנה היסטורית כבירה: החל מעתה רוב הולך וגדל של העם היהודי יימצא בארץ, ומיעוט הולך וקטן יימצא מחוצה לה. אם המגמות הדמוגרפיות הנוכחיות תימשכנה, בעיקר שיעורי הילודה של שתי הקבוצות הללו, נראה שבעוד עשור יהיו בארץ ישראל למעלה משבעה מיליון יהודים, בעוד שבגולה יהיו פחות מארבעה מיליון, וזאת מבלי שיתרחש גל עלייה המוני כלשהו.

רוב העם דובר את שפתו: כפועל יוצא של המצב שתואר לעיל, מתהווה בימים אלה תופעה מדהימה אף יותר. השפה העברית, שלא שימשה בדיבור למעלה מ-1,800 שנה וחזרה לשמש כשפה מדוברת רק לפני כמאה שנה, היא היום שפתם הבלתי-מעורערת של הישראלים. מי כשפת-אם ומי כשפה שנייה נרכשת, כשילדיהם של בני הקבוצה שנייה הנולדים בארץ עוברים באופן אוטומטי להשתייך לקבוצה הראשונה. לא זאת בלבד, אלא שהעברית הפכה לשפה השנייה בפי יותר ממיליון לא-יהודים החיים בישראל. לא הישג פעוט: בפעם האחרונה שרוב בני-ישראל דיברו בשפתם היה זה לפני למעלה מאלפיים ושבע-מאות שנים, עת חרבו שתי הממלכות, שהרי בימי בית שני, המשנה והתלמוד רק מיעוט דיבר עברית. יהודי התפוצות לא דיברו כלל עברית, ואף רוב יהודי הארץ דיברו ארמית ויוונית. למצב החדש הזה יש היבט תרבותי והיסטורי לא פחות מעניין: השפה העברית היא השפה החייה היחידה בעולם שמקורה בארץ-ישראל, להבדיל מהערבית לדוגמא, שמקורה בחצי-האי ערב או הארמית שמקורה באזור סוריה ועירק של היום. לשפה העברית מאפיינים ארצישראלים טריטוריאליים שגורמים לה "להרגיש בבית" כאן ו"להרגיש בנֵכר" בכל מקום אחר בעולם. לדוגמא, היא השפה היחידה שבאומרך הארץ ברור לכל שומע שכוונתך לארץ-ישראל מבלי כל צורך לפרט, ואין זה משנה גם באיזו נקודה בעולם אמרת את המילה; וכשאתה בא אליה אתה "עולה" וכשאתה עוזב אותה אתה "יורד", ומילים מיוחדות לה כ"נֵכר", שמשמעותה אינה "חוץ לארץ", אלא "כל מקום בעולם מחוץ לארץ-ישראל". עתה מתחיל עידן בו שוב שפת הדיבור של רוב יהודי העולם תהיה העברית, בעוד שרק מיעוטם –אלה הגרים בחו"ל-לא ישתמשו בה כשפת דיבור יומיומית. לא עניין של מה-וכך. החזרת העם והשפה למכורתם לאחר פרק זמן כה ממושך, לא רק שאין לה אח ורע בתולדות האנושות, אלא שהיא שוברת חוקים ומוסכמות היסטוריים ואנתרופולוגיים וקובעת שיאים חדשים: אין בעולם עוד קבוצה אתנית שבניה מסוגלים לקרוא בשפתם טקסטים מקוריים שחוברו לפני 3,000 או 2,500 שנה. גם לא בני עמים אשר השימוש בלשונם לא הופסק מעולם, כמו הסינים והיוונים. היוונית והסינית של היום כה שונות מהיוונית והסינית העתיקות, עד כי הן נחשבות לשפות שונות בהחלט, ואין למצוא בקרב דובריהן מצב מקביל לזה של ישראלי בן-ימינו המתענג בקריאת פרק מתוך ספר שמואל או מלכים. מותרות שלצערי ישראלים רבים אינם מודעים להן.

מהות ותוכן של ממש

תוצר לוואי נוסף של המצב החדש, הוא חזרתה לתקינות של הדת היהודית, וזאת משום שרוב מאמיניה של דת זו נמצאים עתה בארץ, והארץ עצמה תופסת מקום מרכזי בפולחן של הדת. תכונת הטריטוריאליות של הדת היהודית ניכרת לכל בסממנים החיצוניים שלה, כגון כיוון התפילה כלפי ארץ-ישראל, ובתוכה לירושלים, ובתוכה להר הבית. מרשימה לא פחות היא העובדה שמיליוני יהודים לאורך הדורות בכל הפזורה מקפידים לקבור את מתיהם כשרגליהם מופנות לעבר ישראל. אולם מעבר לסממנים המוכרים האלה, יש תכונות טריטוריאליות של מהות ותוכן ממש, שהחל מעכשיו תימצאנה במציאות חדשה. לדוגמא, חטיבה שלמה של מצוות הדת ניתן לקיימן רק בארץ, ובשל כך עד עכשיו רוב המאמינים היו מנועים מלקיימן; התפילה לקיבוץ גלויות תלך ותהפוך ללא רלוונטית ואולי יהיה מי שיטען שיש לבטלה; יבואו לקיצם מצבים לא הגיוניים כגון יהודים בכל העולם המתפללים לגשם או לטל על-פי תנאי הטבע של ארץ-ישראל; ועוד ועוד.

התמורות שסקרתי עד כאן מתרחשות במהירות כל-כך גבוהה, שרובנו, טרודים ביומיום, איננו שמים אליהן לב, כמילות המזמור "היינו כחולמים". נראה שגם רבים מהמנהיגים של הדור האחרון, לצערנו, לא ניחנו בראיה ארוכת-טווח ובפרספקטיבה היסטורית רב-דורית. אבל דומה שלהיסטוריה אין זמן לחכות לנו והיא אצה-רצה בקצב מסחרר. הבה נסכם:

כשדוד בן-גוריון הכריז על הקמת המדינה, חיו בה 600,000 יהודים, והם 5% בלבד מתוך כשנים-עשר מיליוני היהודים שנותרו בעולם אחרי השואה. רובם המוחלט של אותם 600,000 היו עולים חדשים, שהעברית בפיהם הייתה -במקרה הטוב-שפה שנייה נרכשת. על מצבם הכלכלי והביטחוני אין צורך להרחיב כאן. על סיכויי ההישרדות שרוב האנשים השפויים –יהודים ולא-יהודים- נתנו למדינה שזה-עתה קמה, עדיף לא לדבר היום. זה לא קרה לפני עידן ועידנים. זה קרה רק לפני 65 שנה וחלק מהם עודם אתנו. אל תתפלאו אם הילדים של היום יזכו לראות בחייהם מצב הפוך, בו 95% מיהודי העולם חיים בארץ. נשמע לכם הזוי? אם תענו בחיוב, סימן הוא שהמציאותיות החולמנית של ראשוני הציונות, זו שניפצה חוקי יסוד של המציאותיות ההגיונית, נשחקה קמעא בתודעתכם. אל תתנו לזה לקרות.

ולסיום, בשנים האחרונות המילה ציונות הפכה בעולם למילה מגונה, משוקצת וטמאה. גלי שנאה עקשניים שהולכים ומתעצמים הצליחו לעשות זאת. זה נכון. אך במציאות, במבחן התוצאה, באופן האובייקטיבי ביותר וללא רבב של תעמולה או ניסיון לשכנוע עצמי, מסתבר שהציונות ניצחה ניצחון מוחץ, מעל ומעבר למה ששיערו מייסדיה, ומעל ומעבר לכל תנועה לאומית אחרת בעת החדשה.

חג עצמאות שמח. יש על מה לשמוח.