כתב האשמה של פרופ' שמיר נגד הממשלה

אני מבקש את סליחתה של א' ממשפטו של הנשיא לשעבר, משה קצב. א', יועצת תקשורת, ששמה אודליה כרמון כתבה ספר, בו היא מגוללת את סיפורה.

אני מבקש את סליחתה של אודליה כרמון על שניצלתי זכות, שמעניקה הוצאת הספרים סטימצקי, להחליף את ספרה, אותו קיבלתי במתנה, בספר אחר. המרתי את סיפורה של אודליה בספרו של מי שהיה שגריר ישראל במצרים והשגריר הראשון של מדינת ישראל ממלכת ירדן, פרופסור שמעון שמיר.

המרתי ספר רכילאי (כך התרשמתי מהכתוב על הכריכה האחורית) בספר "עלייתו ושקיעתו של השלום החם עם ירדן" מאת פרופסור שמעון שמיר בהוצאת סדרת "קו אדום" של הקיבוץ המאוחד, שיצא לאור בתחילת השנה הזו. החלפה שבהחלט הצדיקה עצמה, גם כשנדרשתי להוסיף סכום פעוט של שקלים חדשים.

מצערת העובדה, ששמעון שמיר, אחד מעמודי התווך של לימודי המזרח התיכון בישראל, ומי שגם נשא בתפקידים משמעותיים במשרד החוץ בישראל, שגריר ישראל במצרים ובירדן, מנסח בספרו כתב אשמה כבד לעברם של מעצבי מדיניות החוץ של ישראל.

מצער וכואב היה לקרוא את כתב האשמה, המנוסח על-ידי שגרירה לשעבר של ישראל בירדן בעמ' 556 : "בירושלים לא הפנימו במידה מספקת את העובדה שאצל הירדנים התמיכה בשלום, ואפילו עצם הלגיטימיות שלו, תלויים ביכולתו להניב פירות לאדם ולשפר את תנאי מחייתו. הבטחות ישראל הרקיעו שחקים, אך הביצוע דשדש במי אפסים".

פרופסור שמעון שמיר מגבה את מסקנותיו הממוסמכות בממצאי מחקר מדעי וממצאי עשייה דיפלומטית בשירות החוץ של מדינת ישראל. לכן כואבת המסקנות של איש המחקר המדעי והעשייה הדיפלומטית, שאחת מהן באה לידי ביטוי בספרו : "כל קברניטי ישראל, שכיהנו מאז חתימת הסכם השלום, נדרשו בצורה זו אחרת לבעיה הפלשתינית, אך איש מהם לא קידם את פתרונה." (שם, עמ' 557)

מול תקשורת ממשלתית, היוצרת דה-לגיטימציה של מנהיגים פלשתינים, כדוגמת מי שהיה שר החוץ שלנו בעבר (וכנראה בעתיד), אביגדור ליברמן, הרואה באבו מאזן כמכשול לשלום, הרי בספרו של שמיר נושבות רוחות שונות בתכלית.

לדעת פרופסור שמיר ישראל אינה משכילה לראות כי בית המלוכה בירדן נאבק מאבק עיקש במתנגדי השלום בארצו. בעמ' 191 מסכם פרופסור שמעון שמיר את עובדת דעיכת חמימותו של השלום הישראלי-ירדני באמירה כואבת ונחרצת: "היא נגרמה על-ידי שורה של מהלכים של ממשלות ישראל, אשר פגעו עמוק בשותפה הירדנית לשלום".

תקצר היריעה כדי לפרוס את אוקיינוס העובדות הכואבות המתוארות בספר, עובדות אותן יצרה מדיניות חוץ כושלת של ממשלות ישראל, לה היו שותפים גם שמעון פרס, כשהבכירות בכישלון, לדעתו, נתונה לבנימין נתניהו.

אסתפק רק בעובדה אחת, לה מקדיש פרופסור שמעון שמיר תשומת לב רבה. הוא מתאר לנו תדהמה, שאחזה בשלטון הירדני מהפרה ברוטאלית של ישראל את הריבונות הירדנית ואת הסכם השלום, לפיו ישראל מחויבת לכבד את ריבונותה של ממלכת ירדן. הירדנים אכלו הרבה מרורים מישראל במעשה היוהרה של התנקשות במשעל על אדמתה. קשה היה לשלטון הירדני לבלוע את ה"מרורים שישראל השביעה אותם".( שם עמ' 249).

מצער לקרוא כתב אשמה לכתובתה של מדיניות החוץ של ישראל מפי איש אקדמיה בכיר ושגרירנו לשעבר בירדן. כתב אשמה לעברה של הנהגת מדינית בישראל השקועה "בנפתולי הפוליטיקה הישראלית", וכתב אשמה חריף לעברם של מדינאים ישראלים, ש"לא גילו די ערנות ורגישות להשלכות של החלטותיהם על מצבה של ממלכת ירדן, השותפה של ישראל לשלום" (שם עמ' 249).

אני פונה לאביגדור ליברמן, שר החוץ בפועל, שלמעשה רוחו מרחפת מעל צילו של זאב אלקין, סגן שר החוץ הממונה זמנית, אנא, קרא את ספרו של שמעון שמיר. אל תיתן לזעקתו להתאייד בשיממון של אי עשייה. ניתן להביא את מדינת ישראל לימים של שלום.

אני מרשה לעצמי לחזור ולבקש גם מבנימין נתניהו, קח את הספר "עלייתו ושקיעתו של השלום החם עם ירדן" של פרופסור שמעון שמיר , תאמץ את תכניו, כי ניתן לחלץ את תהליך השלום גם בינינו ובין החברה הפלשתינית ממציאות של שקיעה ולהביאה למציאות של זריחה. זה תלוי במידה רבה בנו.