תוכנית השלום הערבית - מיחזור קטלני

הצעת השלום הממוחזרת של הליגה הערבית מהווה מלכודת דבש המשעבדת מציאות להרהורי-לב. ההצעה מתבססת על החלטת עצרת האו"ם 194 (שיבת הפליטים הערבים מ-1948) ועל גבולות 1967 עם חילופי שטחים, נמצאת על סדר היום מ-2002, אומצה למעשה ע"י ברק ואולמרט ונדחתה ע"י ערפאת ומחמוד עבאס.

ההצעה קוראת לישראל לקחת סיכון/הימור מוחשי וקטלני תמורת הסכם הניתן להפרה. תומכיה מתעלמים מהשלכות הסכם אוסלו שהביא לחינוך לשנאה, טרור והפרת הסכמים בהיקף חסר-תקדים, ומלקחי הרחוב הערבי יורק הלבה השוטפת את האזור.

הם מתעלמים ממאפייני-יסוד של המזרח התיכון מזה 1,400 שנים: היעדר דמוקרטיה ערבית, אין שלום כולל בין-ערבי, אי-אשרור כל הגבולות הבין-ערביים ואי-עמידה ברוב ההסכמים הבין-ערביים. האם הגיוני להניח שהערבים יעניקו לישראל "הכופרת" את שהם מונעים איש מרעהו - שלום כולל ארוך טווח חרוט בסלע?!
המערב קורא לישראל להתחייב ל"ויתורים כואבים" באזור המסוכסך והמסוכן בעולם, המתנגד לריבונות שאינה מוסלמית ורודף ומשמיד מיעוטים נוצרים, יהודים ואחרים.

תומכי ההצעה הערבית מקלים ראש במשמעות דפוסי התנהגות בין-ערבית שהובלטו בשלוש השנים האחרונות: חוסר-סובלנות אלימה כלפי הערבי השונה ו"הכופר"; פיצול אלים שבטי, אתני, דתי, רעיוני וגיאוגרפי; מדיניות וקואליציות תזזיתיות; הסכמים חתומים על קרח ולא בסלע.

בניגוד לציפיות המערביות, הרחוב הערבי אינו מקרין מעבר לדמוקרטיה, מהפיכת "פייסבוק", או תחיית מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג. המגמה השלטת ברחוב הערבי היא אנטי-דמוקרטית, אנטי-אמריקנית ואנטי-"כופרים", ולכן מאיימת יותר ומחייבת ביטחון רב יותר.

מדינה פלשתינית ביו"ש תקרב את הרחוב הערבי הרותח לבטן הרכה של ישראל, תעניק רוח גבית לטרור, תביא לחיסול המשטר ההאשמי הפרו-מערבי בירדן, תוסיף קול אנטי-אמריקני באו"ם, תשדרג את הנוכחות הרוסית, סינית וצפון קוריאנית באגן המזרחי של הים התיכון ותעניק פרס לאחראים על גירוש נוצרים מבית לחם.

הפלשתינים מנסים לחסל את הנוכחות היהודית בארץ ישראל מפרעות שנות ה-20', ה-30' ו-40', דרך מלחמת העצמאות והטרור השיטתי מ-1949 ועד היום. הפלשתינים שתפו פעולה עם הנאצים, הגוש הקומוניסטי, חומייני, צדאם חוסיין, בן-לאדן ואויבים ויריבים נוספים של העולם החופשי. מחמוד עבאס, ערפאת ומקורביהם גורשו ממצרים (שנות ה-50'), סוריה (1966), ירדן (1970), לבנון (1982/3) וכווית (1991) עקב חתרנות. לכן, מצמצמים הערבים את תמיכתם ברשות הפלשתינית.

הצעת הליגה הערבית מסלפת את המסד החיובי של "שטחים-תמורת-שלום" שהוצג בתום מלחמת העולם השנייה: הרתעת אלימות ע"י ענישת מדינות אלימות (גרמניה) ופיצוי הקורבנות המיועדים (צרפת, פולין וצ'כוסלובקיה). לפי ההצעה הערבית, "שטחים-תמורת-שלום" תקצין אלימות ע"י ענישת הקורבן המיועד (ישראל) ופרס לאלימות הערבית.

הפלשתינים אינם מוטרדים מגודלה - אלא מקיומה - של ישראל.

כדי לשרוד על המדינה היהודית להיאחז בערש ההיסטוריה היהודית - יו"ש. כדי להתגבר על אתגרי המזה"ת על ישראל לשלוט ברכסי יו"ש השולטים על "הקו הירוק" שהוא רצועה של 25-15 ק"מ לחוף הים התיכון. רכסי יו"ש הם רמת הגולן של ירושלים, ת"א, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל. חיוניות יו"ש עולה ככל שמחריפים זעזועי המזה"ת.

הצעת הליגה הערבית אינה תוכנית שלום אלא מרשם להתאבדות.