מזל או תוכנית אלוקית?

בליל שבועות השתתפתי בשעורים שארגן בית הכנסת. אני מבקש לשתף בלבטים לאור סיכום אחד השיעורים.

השיעור עסק בנושא: האם יש מזל לישראל? הוצגו המחלוקות של חז"ל בנושא ונפרסו כל מרעין בישין הידועים בעולמנו, כולל השואה, תוך העמדת השאלה הנוקבת: היכן ומה היא מעורבותו של הקדוש ברוך הוא בעולמנו ככלל, אך בעיקר בהקשר לשאלות האם היהודי יכול לשנות את מסלול חייו, או שזה מוכתב לו כמשימת חייו בתשבץ האנושי ווזהו תפקידו ומשימתו בעולם? ומה תפקידן של הרעות המזומנות לו מיום לידתו? שאלות שגם יהודי מאמין שואל את עצמו לא פעם בחייו בהקשר לאירועים הפוגעים בו, במשפחתו, בסביבתו, בעמו ובעולמו של הקדוש ברוך הוא על שלל ברואיו, ובדרך כלל הן נשארות בגדר תמיהות וקושיות.

נותן השיעור מאיר את עינינו בסוגיה הסתומה הזו באמצעות גישתו של הרב דסלר זצ"ל בספרו מכתב מאליהו חלק ד עמוד 99. להלן כמה מאמירותיו בנושא:

א. משחלקו, למשל בתלמוד תורה בעוני הרי שנינו "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר" (אבות) ולהפך, היינו שאם מקיים תפקידו בשלמות יתכן ויתנו לו עוד כלים כדי שיוכל להמשיך בעבודתו, ואם אינו זוכה - ממעטים לא כלים.

ב. אבל יש אשר חלקו בגלוי הוא, למשל, להיות עני ובעל ייסורין, כי חלקו הוא קידוש השם של קבלת ייסורין באהבה. לאדם כזה לא תועיל תפילה וכל זכות לשנות את מזלו, ואפילו אם יתפלל בכל ליבו בדביקות גמורה שיתנו לו עשירות או בריאות, לא יתכן שישתנה מזלו על-ידי זה. ודוגמה לכך מביא הרב דסלר מהתוספות שרבא העיד על שני צדיקים גמורים רבה ורב חסדא ושניהם צדיקים גמורים היו, שניהם התפללו על גשמים וירדו, אבל רב חסדא חי תשעים ושתיים שנה ורבה חי רק ארבעים שנה, לרב חסדא היו הרבה שמחות שפע וכל טוב, ולרבה הרבה אבל וחוסר כל. ובזה הוכיח רבא כי לא בצדיקות תלוי הדבר אלא במזל המוכתב.

מכאן אני מבקש להבהיר במושגיי ובשפתי את הבנתי את משמעות הסבריו של הרב דסלר:

משמעות המזל לפי הרב דסלר היא כי המזל הוא לא בהכרח תופעה אסטרולוגית, אלא מציאות של הטלת תפקיד על היהודי על-ידי הבורא לשם מימושו בעולם הזה. פרט בתוכנית הכללית של הקדוש ברוך הוא בעולמו. בפסקה א הוא מסייג ומציין כי בתפקיד של לומד תורה בעוני ויתכן שינוי לקיימו בעושר, עושר שהוא למעשה הטבת תנאים לשם הגברה והטבת הלימוד בהסתמכו על הנאמר בפרקי אבות "כי כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר". מה שהרב מגדיר 'תוספת כלים'. וקיימת גם אפשרות הפוכה - של הפחתת כלים, דהיינו בקטגוריה הזו של לומד תורה יש אפשרות לשינוים בתנאי לומד התורה. למען התורה ולא למענו.

בפסקה ב קובע הרב דסלר כי דווקא המקרים הקשים של העני, החולה, הסובל ייסורים, הנכה - בקטגוריה הזו של המסכנים הזקוקים לשינוי ולעזרה, להם כל הדלתות למעלה נעולות, כי המזל (התפקיד) היעוד הוא בלתי ניתן לשינוי. לא תפילה בכל רמה, לא בקשה, לא זכות - גדולה ככל שתהיה, כי תפקידו בעולם הוא "קידוש השם של קבלת ייסורין באהבה". ואף שקידש שם שמים בקבלת ייסוריו רוב חייו, לא מגיעות לו כמה שנים בעולם הזה ללא ייסורים?

ומנגד, הרי עולמו של היהודי בנוי על תפילה, על תשובה, על תקווה, על א-ל רחום וחנון ועל הצורך לדבוק במידותיו, על אפשרות לשינוי לטובה, על עונש אך גם על סליחה כפרה ומחילה. והיכן, באיזה מקום עומדת הבחירה החופשית של היהודי ו/או בן האנוש בכלל? הקביעה כי הוא בא לעולם לסטאטוס סגור, קבוע לסבל ללא תקווה וללא שינוי - איזה קידוש השם יש בסבל ובייסורים במקום אהבה, חמלה ותקווה?

לקביעה הזאת גם אין אחיזה במציאות. כולנו מכירים את התנודות בחיים. אנשים הנולדים וחיים שנים בעוני ובייסורים משנים מעמד ונוסקים מעלה, ואחרים שהיו למעלה צונחים מטה. והרי אנו מאמינים שאין אדם נוקף אצבע למטה בלי שהוכרז עליו מלמעלה. מה עוד שלפי התיאוריה הזאת לכאורה המלחמה בעוני ובמחלות, "מדינת הסעד" מנוגדת ופוגעת באפשרות לקדש את השם בעוני בסבל ובייסורין, ובכל מקרה מצמצמת אותה.

הגישה של קבלת עול שמים בייסורים מתוך אהבה לשם קידוש שם שמים, משמעותה ונחיצותה פגו אחרי השואה. מגיע לעם ישראל לקדש שם שמים באהבה, בעושר ושמחה. את מכסת הייסורים, הסבל, המוות והשכול מילאנו עד בלי די לכמה אלפי שנים עתידיים.

ואכן זה קרה וקורה, שילוב נדיר שחיכינו לו זה אלפיים שנה ומצליח מעל המצופה בין מטה ומעלה: בעזרת השם קמה מדינת ישראל, ובמובנים רבים תוך עשרות שנים השיגה מה שלא השיגו עמים ומדינות במאות שנים. כן, יש הקפדה על קיום המצוות של היוזמים והבונים, אך לכל מלאכה צריך בעל מלאכה מתאים האוהב את המלאכה....ומי שמאמין שצריך לקדש שם שמים מתוך עוני וייסורים אישיים ולאומיים לא התאים ולא מתאים להוביל את בשורת התקומה.

מה שמדהים הוא שמתוך אותה גישה נמוכה מדירים את הקדוש ברוך הוא מהניסים והתשועות והנחמות בזמן הזה, ומשאירים אותו בשואה ובגלות.

נ ב. אתמול ראיתי בתקשורת גיוס של שלושים אלף בחורי ישיבה במדים שחורים בירושלים, המפגינים נגד הגיוס. איזה חולם בהקיץ היה מעז לפני 70 שנה לדמיין את התמונה הסוריאליסטית הזו?