פרעון ההסתה

מסע הרצח של איתמר אלון בבנק הפועלים הוא תוצאה, קיצונית ביותר, של מסע ההסתה המתנהל מזה שנים נגד הבנקים ובעליהם. פוליטיקאים ועיתונאים, מפלגות ועיתונים, אשר התגוללו על הבנקים ועל מי שמכונים "טייקונים", חייבים לערוך כעת חשבון נפש.

שיהיה ברור: מותר למתוח ביקורת על הבנקים ועל בעליהם. לעיתים הביקורת הזו גם מוצדקת. שיהיה ברור עוד יותר: איש מאלו שמתחו את הביקורת, בוטה ככל שתהיה, לא חשב ולא חלם ולא התכוון ולא חשב להתכוון ולא חלם להתכוון שמישהו יעשה משהו קיצוני, ודאי שלא רצח.

אחרי שאמרנו את כל זה כנקודת מוצא, עדיין צריך להתייחס למסע ההסתה עליו דיברנו בראשית הדברים. כמה פוליטיקאים וכמה עיתונאים, ובמיוחד שלי יחימוביץ' ו-TheMarker, טוענים השכם והערב שצריך לתלות את הטייקונים על העץ הקרוב ביותר. כל דבר שהם עושים - הוא פסול (למעט את אותם טייקונים שתורמים ליחימוביץ' ומפרסמים ב-TheMarker,ולמעט את אותם בנקים שמעניקים אשראי למפלגת העבודה ולקבוצת שוקן).

כל הסקרים מראים, שהישראלים שונאים את הבנקים ואוהבים את הבנקאים. ברוח זו, קל מאוד ופופולרי מאוד לטעון כלפי הבנקים שהם גזלנים וחמסנים ורמאים. קל מאוד לטעון כלפי בעליהם ומנהליהם שם רודפי בצע וצבועים וקרים כקרח; שכל מה שמעניין אותם הוא הרווחים והמשכורות שלהם, שהלקוחות חשובים להם כקליפת השום אלא אם כן הם טייקונים אחרים. קל מאוד לאמץ את הגדרתו הידועה של מארק טוויין: "בנקאי הוא מי שנותן לך מטרייה בקיץ ונוטל אותה ממך בחורף".

אלא שהטענות הללו מתעלמות מעובדה בסיסית אחת: מדובר בכספו של הציבור. הציבור הוא שמפקיד בבנקים את הכספים המאפשרים להם להעניק אשראי והלוואות. הציבור הוא בעלי רוב המניות בבנקים הגדולים. כלומר: מחיקת חובות היא על חשבונו של הציבור. אשראי בלתי בטוח ניתן מכיסו של הציבור.

אני לא מתעלם לרגע מכך שהבנקים מרוויחים בדרך כלל מאות מיליוני שקלים בשנה, ושהמנהלים משתכרים מיליונים רבים. הרווחים אכן בעייתיים ככל שהם נובעים מעמלות וריביות מופרזות, הנובעות מכך שאין תחרות אמיתית בין הבנקים. אבל הכתובת לכך אינה הבנקים; הם עסקים שרוצים להרוויח כמה שיותר. הכתובת היא בנק ישראל, שבמדיניות מכוונת של שנים רבות חיסל כמעט את כל הבנקים הקטנים, ויחד איתם חיסל במידה רבה את התחרות. המשכורות אכן בעייתיות משום שהן גבוהות מדי ובדרך כלל מנותקות מביצועי הבנקים, וכאשר יש זיקה בין השכר להישגים - הדבר מביא לנטילת סיכונים מיותרים. גם כאן יש מקום להתערבות רגולטורית.

לכל זה אין קשר לחובו של איתמר אלון לבנק הפועלים. אם הבנק ימחוק חובות לכל מאן דבעי, יתר הציבור ייפגע - ארבע פעמים. פעם אחת: כבעלי מניות בבנקים, המחלקים דיבידנדים (בעיקר לציבור!) מתוך רווחיהם. פעם שנייה: כמשלם מיסים, שיידרש לשלם יותר אם הבנקים ישלמו פחות משום שרווחיהם יירדו. פעם שלישית: כמפקיד הכספים שיקבל פחות ריבית. פעם רביעית: כלווה שיהיו פחות אמצעים שיעמדו לרשותו.

לכאורה, לטייקונים קל יותר למחוק חובות. אימרה ידועה אומרת, כי חוב של 10,000 שקל הוא בעיה שלך וחוב של מיליון שקל הוא בעיה של הבנק. אך גם מחיקת חובות לטייקונים היא החלטה עסקית, שאינה מתקבלת בקלות וברצון. החלטה כזו כפופה לשורה של אישורים ולפיקוח רגולטורי צמוד, וכפי שראינו רק לאחרונה - גם לביקורת ציבורית.

אחרי שאמרנו את כל זה, אנחנו חוזרים לנקודת המפתח: מי שמסית ללא הרף, צריך כעת - בדיעבד - לחשוב שמישהו עלול לקחת את הדברים עד כדי קיצוניות נוראה. מי שמסית ללא הרף, צריך כעת - לעתיד - לשקול את מילותיו ביתר זהירות. משום שכפי שראינו יותר מדי פעמים, מילים עלולות להרוג.