לא ל"שוויון בנטל" - כן ל"צבא העם"

אם ניתן לפוליטיקאים להמשיך בשלהם, כאשר הכותרת המנחה היא "שוויון בנטל", נקבל עוד חוק מעוות, שמכופף לחרדים את הידיים מצד אחד, מכיל אופציה לדחיית שירות שתהפוך אותם לבעלי משפחות, משאיר את הצבא להתמודד עם הבעיה שתיווצר בשילוב החרדים מצד אחד ולבחור את מי שמתאים לו יותר או פחות מהצד השני. מכאן והלאה הישרא-בלוף הקלאסי יתחיל לעבוד ותוך שנה-שנתיים-עשר נמצא עצמנו בבג"צ שוב מבקשים עזרה מפני עצמנו.

למה זה יהיה רע? כי בבדלנות לא נלחמים חזיתית, כי "שוויון בנטל" הוא יעד לא חכם ואפילו לא צודק (לפחות בעיני מי שמחשיבים עצמם "חברתיים"), כי לצה"ל אסור לספוג עוד טעויות מסוג זה. טעויות שמחלישות אותו ממש.

העיקרון והערך שעומד ברקע חוק שירות הביטחון הוא עיקרון שוויון ערך חיי אדם. כולם חייבים להתגייס, כולם חייבים לשרת. ההבנה הייתה שכאשר המדינה עומדת מול עימות צבאי, ישנה חשיבות אדירה לסולידריות ולשותפות הגורל. להבדיל מצבאות אחרים ולהבדיל משכנינו, שותפות זו הייתה למקור העוצמה החשוב ביותר עבור צה"ל והיא שהכריעה עימותים. היא שעשתה את ההבדל. היא גם שמאפשרת לנו עד היום לחבק את המשפחות ביום הזיכרון, להסתכל להם בעיניים ולומר "גורלכם הוא גורלנו".

נכון, הצבא אינו צריך שכולם-כולם יהיו לוחמים. הצבא צריך להיות מגוון, יהיו בו מערכים תומכי לחימה, זרועות ויחידות מסוגים שונים. בטווח הקצר נוח לצבא לבחור לעצמו רק את "המתאימים". ההכשרה קלה יותר, המוטיבציה, המשמעת. לעיתים, בהמלצת היועצים הכלכליים ובלחץ ל"התייעלות", הופרטו בצבא מערכים שלמים כמו בענף המזון, רכב ותחזוקת כלי טיס שונים. המשמעות של רכישת השירותים בחוץ מעבר לחסכון הכספי (אם בכלל) היא שהצבא נדרש פחות להתמודד עם אוכלוסיות חלשות ומכאן שלפחות חיילים יש מקום בתוך בצבא. יותר ויותר חיילים נושרים כאשר לכאורה הצבא "לא צריך אותם".

מהצד השני הגיוס למערכים הלוחמים הופך בעייתי יותר ויותר וכך גם שירות ההמשך במילואים. ברור שגם גיוס חרדים יוצר אתגרים בתוך הצבא ואכן הצבא חייב לאפשר לחייל לקיים את אמונתו תוך כדי קיום חובת השירות. האם יהיו קונפליקטים? ברור! נתמודד איתם. אין זה תפקידו של הצבא "לשבור" את החרדים ולהפוך אותם למשהו אחר אבל בהחלט כן נדרש ממנו להכשיר ולאמן אותם לתפקידי לחימה ולתפקידים אחרים.

אז מה רע ב"שוויון בנטל"?

ברור שבצבא שלנו יהיו לוחמים שבסופו של דבר יסכנו את חייהם ממש ויהיו כאלה שלא. ברור שיהיו מפקדים שיישאו על כתפיהם הרבה יותר ויימשכו את אחיהם לתוך האש. ברור גם שבשירות המילואים יהיו כאלה שייקראו שוב לחזית ואחרים שיישארו בבית. "שוויון בנטל" לא יהיה כאן וגם לא צריך שיהיה. לא בצבא וגם לא במס הכנסה. מה שכן דרוש הוא שוויון בצבע הדם ושוויון בגיוס ל"צבא העם".

ומה לגבי הערבים? האם הדם שלהם בצבע שונה? גם בעניין הזה אני חושב שמי שחוקק את חוק הביטחון והוציא מתוכו את האוכלוסיה הערבית עשה בשכל רב.

מדינת ישראל קבעה לעצמה להיות מדינת העם היהודי. בהקמתה התרחש כאן עימות גדול עם האוכלוסיה הערבית. בלי קשר למי שאשם, התחיל או סיים, ברור שרבים מערביי ישראל מצאו את עצמם מחוץ למדינה כפליטים וגם אלה שנותרו חיים עד היום ברמה ואיכות חיים ירודה משמעותית. עד היום, עיקר פעילותו של הצבא עוסקת בעימות עם שכנינו הקרובים ובהם בני משפחותיהם וקרוביהם של ערביי ישראל. אני מייחל ליום שבו נצליח לממש שלום אמיתי עם שכנינו עד כדי כך שערביי ישראל באמת יוכלו להרגיש שהבית הזה, שהיהודים הקימו לעצמם, יכול להיות גם ביתם. עד אז, אין לערב אותם בענייני הביטחון שלא מרצונם ולמצוא עבורם חלופות לשירות.

בשורה התחתונה, האם לגייס בכפייה גם את החרדים (כפי שמגייסים בכפייה את כל השאר)? בהחלט כן, על-פי חוק אחד וזאת מפני שצבע דמם אינו שונה משלנו. האם להתיר חריגים? כן, אבל בשוליים בלבד. האם זה כדאי לצבא והאם הצבא צריך אותם? זו שאלה שגויה שנועדה לתרץ חוסר התמודדות. לצבא אסור לבחור את מי הוא רוצה. הוא חייב לגייס את כולם ולעשות בהם את המיטב.

"צבא העם" הוא לא רק עיקרון צודק. זהו מקור עוצמתו האמיתי של צה"ל ומה שמבדיל אותו מצבאות אחרים. לא מטוסים, טנקים משוכללים ואפילו לא "כיפת ברזל" יכריעו עימותים ויבטיחו ביטחון אלא לכידות, רעות ואמונה בצדקת הדרך.