יום שלישי, שעות אחר-הצהריים. הנייד מצלצל ועל הקו איש אחת ממערכות העיתונים בהם אני כותב טור שבועי מזה שנים. סברתי שזו עוד בקשה לכתיבת מאמר דעות בענייני דיומא. בדחילו ורחימו ובטון מהוסס משהו, מקדים איש המערכת ומתנצל על בקשתו. היות שאני מכירו היטב ומוקיר אותו, באמת, על יושרו ועבודתו המאוד מקצועית, נעניתי בחיוב לבקשתו על-אף שלא קל היה לי. הסיבה לכך נעוצה במה שניתן להגדיר כמסע שיסוי וטפילת אשמות שווא בי על-ידי גורם או גורמים פשיסטים, הזויים, חוליגנים מגויסים או שטופי מוח אשר מנסים מזה תקופה ארוכה להתנכל לי על-ידי המצאות סיפורים בדויים והנחות שלא היו מבישות את גדולי הצוררים של ישראל.
בין המשמיצים והמעוולים לבין אותם ציידי אדם אין כל שוני. צר לי שלא בטובתם וללא כל כוונה, חלילה, לתת יד למשמיצים, אנשי מערכת העיתון נאלצו להיענות ולו לבקשה אחת של אותם משוקצים ודיירי הביבים שפנו אליהם.
עד עתה לעניין האישי, ומכאן לעניין העקרוני. המדיום האינטרנטי מאפשר לכל אדם מן הישוב להגיב על כתבות או מאמרי דעות המתפרסמים בכלי התקשורת ההמוניים. ההתקדמות הטכנולוגית והנגישות אליה מאפשרות לכל בני האדם ליטול חלק בשיח הציבורי המתנהל בכלי התקשורת, וטוב שכך. אלא שיחד עם החיוב הרב שיש בתופעת התגוביות (הטוקבקים), רבים המנצלים במה זו כדי להשמיץ, לנבל את הפה או לזבל את הכתיבה על-ידי התבטאויות הפוגעות, לכאורה, בזכויות יסוד של אחרים. האנונימיות של המגיבים נולדה מתוך מחשבה נכונה של חירות הדעה וחופש המחשבה, ללא מורא וללא פחד.
מתברר שלא כך העובדות במציאות האינטרנטית בה אנו חיים. רבים מאוד מהמגיבים חוסים תחת הזכות לאנונימיות ופוגעים קשות בזכויות הזולת, במקרה זה של הכותבים, דוגמת הזכות לשם טוב, הזכות לפרטיות וכד'. זאת ועוד; גורמים שונים, בעלי אינטרסים מאוד גדולים, מאורגנים ומסודרים במסדרים כמו-דתיים או כמו-צבאיים והם נשלחים אל קדמת הבמה התקשורתית כדי להגיב כנגד כל דעה העלולה, לדעתם, לשבש את סדר היום שלהם בתחומים שונים. היותם של אלה משמיצים בתשלום או פוליטרוקים שטופי מוח גורמת להצפת כלי התקשורת בתגובות גסות, זדוניות ושקריות במטרה להסיר או למנוע, בכל מחיר, פרסומים כאלה ואחרים, אפילו במחיר של ניסיון להטיל מורא על כותבים או עובדי מערכות כלי התקשורת.
לשיח הציבורי החדש הזה וודאי יש מחיר. כל אימת שהתגובות ענייניות, הגם שהן סותרות את דעת הכותבים או העיתונאים, חובה להתגבר על סגנון ההתבטאות. אלא שכאשר התגובות הן לגופו של אדם ולא לגופם של דבריו, כאשר נעשה ניסיון להוריד אותו מעל דפי עיתון או גלי האתר, באמצעות כוח המילים המשחיתות, המשמיצות, הגסות תוך יחוס מעשים שלכאורה הם מעשים פליליים, כי אז השיח הוא בלתי לגיטימי בעליל.
וכאן המקום להבהיר עוד נקודה אחת בסיסית. המצב המשפטי בישראל המתייחס לחובת הגילוי של המעוול האינטרנטי הוא מצב מסובך. משפטנים העוסקים בתחום יודעים אל נקלה שלא קל לחייב ספקית שירות אינטרנטי למסור את זהותו של המעוול על-פי כתובת ה-IP. פסק דין מעניין למדי בנושא זה ניתן על-ידי בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים
(רעא 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותיי בזק בינלאומיים בע"מ). מבלי להיכנס לדיון מעמיק בפסק הדין המנחה, נאמר שדעת הרוב, במקרה זה, הייתה נגד גילוי המעוול, מסיבות טכניות בלבד. דעת המיעוט של
כבוד השופט רובינשטיין יכולה לשמש פלטפורמה לשינוי המצב. וכך נאמר בפתיח של פסק הדין הנ"ל: "השופט רובינשטיין סבור כי ברירת המחדל תהיה, כי כאשר תובע מראה שבידיו תביעה טובה נגד גולש מעוול אנונימי - יורה ביהמ"ש על חשיפה; קרי, אם מדובר במקרה, בו אם הייתה זהות הגולש ידועה הייתה תביעה נגדו מתקבלת - יש להורות על חשיפת זהותו". ברור שיש להותיר לבית המשפט להחליט מתי להורות על גילוי המעוול כדי לתבוע אותו.
לכולי עלמא ברור שהשמצות אישיות הגובלות בפגיעה קשה בזכותו של אדם לשם טוב מבלי שיוחסו לו מעשים או תכונות שבינם לבין המציאות מרחק רב, חייבות להיפסק. אין דין איש ציבור כדין עיתונאי או פרשן. אין דין פוליטיקאי כדין מומחה המביע את דעתו. חייו של פוליטיקאי או איש ציבור פתוחים הרבה יותר בפני הציבור מעצם עיסוקו. לעומת זאת, עיתונאי או פרשן או כל אדם אחר מן היישוב איננו חייב דבר וחצי דבר לציבור הרחב כפי שרופא או פקיד ממשלתי איננם חייבים לחשוף בפני הציבור את צפונות חייהם.
אמרו חכמים שחיים ומוות ביד הלשון והם צדקו. ראוי שהמחוקקים ובתי המשפט יממשו את זכותו של אדם לשם טוב כאשר המדובר בטוקבקים כפי שהם מנסים להגן על הזכות לאנונימיות של מעוולים.
התחלנו בנימה אישית, אז גם נסיים כך: לא יעזרו כל ההשמצות, כל ניבולי הפה, כל השקרים והבדיות. אמשיך לכתוב ולדבר בכלי התקשורת ללא חשש ומורא. הפשיזם לא יעבור.