נשף מסיכות מדיני

תנו לציפי לבני לקדם שיחות. תנו לג'ון קרי לתווך. העמידו בסך את שועי אירופה לתווך וללחוץ על אבו מאזן להיפגש עם בנימין נתניהו ולשוחח על שלום. כדאי לשלוח את ספי רכלבסקי מהארץ לתווך (זה האיש שלטעמי כותב את הטקסטים האורתודוקסיים הקנאיים ביותר בעיתונות העברית. ליברל פונדמנטליסט). בקשו לדבר גם עם חמאס. הזמינו את הנייה לירושלים. הזמינו את ג'יבריל ("פצצת אטום") רג'וב לוועידת מרצ. דברו עם נסראללה. סעו לקצב מדמשק והחליפו עימו דעות. אמצו את יוזמת הליגה הערבית. וכשתיכזב תקוותכם, פשוט עיזבו את גב ההר. נסיגה חד-צדדית. התכנסו מאחורי גדרות וחומות ושכנעו את עצמכם שכעת יונח לנו. אימרו מעתה: לא "דנוניזם" - "ציפיזם". זה לא מנקה את סגן השר דנון מאחריות לנפילה בפח ההצהרות התקשורתיות. חכמים, היזהרו בלשונכם.

תוך שעות מרגע הפקרת יהודה ושומרון, ישתלט חמאס על המקום. כוחותיו יפגשו בתאים של אל-קאעידה שהתמקמו בשטח מבעוד מועד, וביחד יחגגו על ראשנו את מצעד האיוולת. נזכור שכל האזהרות ביחס לנסיגות הקודמות התגשמו אחת לאחת. זה לא מונע מאנשי תעשיית השלום להמשיך ולהטיף לעזיבת בית חיינו.

עוד לפני השטח עומדת סוגיית הלאום. "שתי מדינות לשני עמים" פירושה הכרה בישראל כמדינת העם היהודי. זאת תחילת הדרך לוודא שערביי האזור מכירים בזכות העם היהודי על חלק כלשהו מארצו. אבל הם לא מכירים ולא יכירו. אינכם שומעים? הם צועקים זאת בקול גדול.

לפנינו נשף מסיכות. עם מי תחתמו על חוזה שלום? אין לאבו מאזן ולחבורת רמאללה שום מנדט לחתום על דבר. אפילו בקרב ערביי יו"ש אין לו תמיכה. ואנחנו מדברים על קץ הסכסוך. קרי קורא כנראה רק את תומס פרידמן ולכן חושב כנראה שהאביב הערבי בעיצומו. אבל מסביבנו מתפרקת הלאומיות הערבית לגורמים ועמי האזור חוזרים למצבם היותר טבעי: שבטים, עדות, חמולות, משפחות. אין סוריה, אין לבנון, גם לא עירק. מדובר בתפאורות קרטון מערביות המציגות חזות לאומית, בעוד מאחוריהן מהדהד צחוקו של שר ההיסטוריה: אמרתי לכם! הלאומיות המערבית במזרח התיכון הייתה כפייה פטרונית מלאכותית של מבנה מדינתי חדש על מבנים חברתיים בני אלפי שנים. עם מי תחתמו אפוא על חוזה שלום, שעה שמדינות מתפרקות לנגד עינינו והשליטים האמיתיים של אוכלוסי המזרח התיכון הם אנשי הדת?

מכל עבר נשמעים ניסיונות למצוא פתרון ל"בעיה". מאה שנים רק אנחנו מחפשים פתרונות. עיקרם מתמצה בפשרה טריטוריאלית. הניסיונות הללו התנפצו אל סלע המציאות. אבל מה יעשו אנשי כת השלום, שעה שמשיחם הכזיב? חלקם יתפכח, חלקם יפרוש, חלק ימיר את דתו וחלק - קולני וכוחני במיוחד - יעשה לו אלוהים אחרים ויקרא בשמו מתחת לכל מיקרופון רענן, לאמור: הפעם זה יקרה.

"אשור לא יושיענו" [הושע י"ד]; גם לא ארה"ב, שבעידן אובמה איבדה השפעתה על מדינות האזור. כמו בזמן ההינתקות, או הסכמי אוסלו - העולם יריע לכבודנו, וישוב לתקוף ולגנות ברגע שנרצה להגן על עצמנו ולאכוף את ההסכמים שנחתמו בידי שבט אחד ואינם מוכרים על-ידי השבטים האחרים.

הרעיון שלכל בעיה יש פתרון אינו אוניברסלי. הוא מייצג אסכולה מסוימת במחשבה האנושית. לעומתו, חלק לא מבוטל בקרב המין האנושי סבור שלא לכל בעיה יש פתרון. כשם שהחלוקה למדינות במזרח התיכון נכפתה באופן מלאכותי על-ידי המערב, כך גם הניסיון הבלתי נלאה לפתור את שאינו ניתן לפתרון. הניסיון הזה הוא חוסר ענווה לא רק כלפי ההיסטוריה ולא רק כלפי המציאות, אלא כלפי האזור. המזרח התיכון הוא ערש הציוויליזציה האנושית. מזה כ-5,000 שנה נושמת האדמה פה מחזורי צמיחה ובלייה שבטיים, מדיניים, תרבותיים, דתיים. לא לכל דבר יש פתרון. דרושה סבלנות. ואמונה.