לא רק במצרים התחוללה הפיכה צבאית. גם אצלנו. נכון,
בני גנץ הוא לא ראש הממשלה ואפילו לא שר הביטחון, אך ההתנהלות של הרמטכ"ל ושל אלופיו בנושא הקיצוץ בתקציב הביטחון היא חתירה תחת עקרונות יסוד של המשטר הדמוקרטי.
"מספר טייסות מבצעיות ייסגרו (חלקן באופן מיידי ואחרות במהלך השנה וחצי הקרובות). כמו-כן ייסגרו אגד לוגיסטי ויחידה ארטילרית במערך המילואים, וכן יחידות משוריינות ויחידה מבצעית בחיל האוויר. בנוסף תהיה ירידה בכמות ספינות הקרב, תצומצם כמות הטנקים בתנועה בצבא הסדיר" - אלו עיקרי התוכנית שפרסם גנץ בהקשר של הקיצוץ בתקציב.
מה שהחל כצעד פופוליסטי ופומפוזי של ביטול ימי מילואים, הופך כעת לפגיעה אסטרטגית בצה"ל ובמדינה כולה. זה נעשה במסווה של הישמעות לדרג המדיני, אך למעשה מדובר בכיוונו של אקדח טעון לרקתה של המדינה: אם תגעו בתקציב - אנחנו לא אחראים לתוצאות. אם תקצצו לנו - דמכם בראשכם.
ביקורת מקצועית? חס וחלילה!
מערכת הביטחון התבקשה לקצץ 3 מיליארד שקל מתקציבה. זה נשמע המון, אבל בעצם זה רק 5% מהתקציב. זה הכל. 5%. כמעט כל אחד מאתנו (ואני לא מדבר על העניים) יכול לקצץ סכום כזה, מבלי לגעת בהוצאות הקבועות ובהתחייבויות ארוכות הטווח ובתשלומים החיוניים. מוותרים על קצת מותרות: מדברים פחות בטלפון הנייד, יוצאים לחופשה פחות יקרה, קונים בשוק במקום בסופרמרקט, מבלים פחות בקניונים.
אבל לא צה"ל ומשרד הביטחון. הם כורתים איברים חיוניים. והם יכולים לעשות זאת, כי רק הם יודעים בדיוק מה קורה בתקציביהם. משום שאין שום דיון פומבי - וזה בסדר - ואין שום דיון מקצועי, וזה ממש לא בסדר. כפי שאומר סר האמפרי: "אין לנו שום בעיה עם ביקורת של הציבור ושל הפרלמנט על התקציב. אבל בדיקה מקצועית? חס וחלילה!".
בעבר נשמעה טרוניה מוצדקת על משרד האוצר, שהוא מכתיב למשרדים לא רק כמה לקצץ אלא גם היכן לקצץ. מאז, הממשלה מחליטה על השיעור והמשרדים מקבלים אוטונומיה בהחלטות הפרטניות. אבל מה קורה? - משרד הבריאות יודיע שלא יהיו מספיק מיטות בבתי החולים, משרד החינוך מודיע שיהיו פחות שעות הוראה, משרד הרווחה מודיע שיהיו יותר עניים, ומשרד הביטחון מודיע שייסגרו טייסות ויפוזרו גדודים.
חיילים בקניון עזריאלי
כולנו יודעים שזה בלוף אחד גדול. כולנו יודעים שיש הרבה מאוד היכן לקצץ לפני שנוגעים בליבת השירותים, ובוודאי לפני שפוגעים בתחומים חיוניים. כולנו יודעים שיש המון ביורוקרטיה ויש המון בזבוז. וכולנו יודעים שיש המון מהיכן לקצץ בתקציב הביטחון לפני שפוגעים בביטחון.
רוצים דוגמאות? בבקשה. לסגור את
גלי צה"ל שעולים 40 מיליון שקל בשנה; במדינה דמוקרטית לצבא אין רדיו. כנ"ל לגבי "במחנה". להעביר את המטה הכללי, משרד הביטחון והמפקדות אל מחוץ לתל אביב ולמכור את הקרקע יקרת-הערך של הקריה. לצמצם בצורה דרסטית את מספר המשרתים בקריה, שניתן לראות רבים מהם בכל שעות היום בקניון עזריאלי ובמסעדות שמסביב. לבטל את הרכב הצמוד של קצינים בדרג הבינוני שמשרתים במרכזי הערים. להוריד מצה"ל מטלות שאינן מעניינו, כגון הדרכה במוזיאונים. לצמצם את מספר המשרתים בשירות חובה, דבר שיוביל ממילא לצמצום מספר המשרתים בקבע (אגב: לא יזיק בהקשר הזה להעדיף שירות לאומי של חרדים על פני גיוסם לצה"ל). לסגור את משלחות הרכש הגדולות, היקרות והמיותרות ברחבי העולם. להקטין את מספר הנספחים הצבאיים ברחבי הגלובוס. להקטין את מספר האלופים במטה הכללי.
הלקוח תמיד צודק
אם משרד הביטחון וצה"ל יעשו את זה וצעדים דומים, יתברר שהם חסכו הרבה יותר מאשר 3 מיליארד שקל מבלי לקרקע מטוס אחד ומבלי להשבית טנק אחד. אבל זה לא יקרה, בין היתר משום שצה"ל שולט במשרד הביטחון במקום להפך. לא מאמינים? הנה דוגמה קטנה: ראש אגף התקציבים במשרד הביטחון הוא גם היועץ הכספי לרמטכ"ל. עכשיו תחשבו איזה פיקוח כבר יכול להיות לדרג האזרחי על הוצאותיו של הדרג הצבאי.
רוצים עוד הוכחה? כך מגדיר משרד הביטחון עצמו את תפקידו: "להציב מענה מערכתי לבניין צה"ל ועוצמתו תוך חיזוק יכולת ההרתעה והגברת יתרונו האיכותי". המטרה מספר 1 של משרד הביטחון לדבריו-שלו: "ביצוע של כלל פעולות הרכש וניהול פרויקטים מרכזיים על-פי צרכי צה"ל כלקוח עיקרי". צה"ל הוא הלקוח של משרד הביטחון, שמשרת אותו. והרי הלקוח תמיד צודק.
כך לא מתנהל הצבא במדינה דמוקרטית. כך לא נראים היחסים בין הדרג המדיני לדרג הצבאי במדינה מתוקנת. כך לא מתנהג הדרג המדיני במדינה שאינה עומדת על ראשה. כך זה נראה במדינה בה הייתה הפיכה צבאית.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
