אין מה להתרגש

אמש, ליל ט"ו באב, חוללו בשילה הקדומה אלפי נשים, מחיות את החג הקדום המוזכר עוד בספר שופטים. עד היום מחפשים מטבע פלשתיני בתל שילה. המטבע נמצא אולי בעיתון הארץ, שעורכו, שרק בשבוע שעבר תהה מתי יוכרז וענונו גיבור, דחק בבנימין נתניהו להיענות ל"הזדמנות חייו" ול"מורשתו המדינית", שם קוד להחרבת יישובים יהודיים, לנסיגה מארץ חיינו ולקרע עם בסיס התמיכה העממי של הליכוד.

מה הייתה "מורשתו המדינית" של אריאל שרון? החרבת מפעל חייו בגוש קטיף? ומה השאיר לנו רבין? ושמעון פרס החוגג עם הקוסמוס ומשכיח את סיוט העוועים שרקחו עוזריו באוסלו, מה מורשתו המדינית? שלום אך-שווא.

ההיסטוריה הרחוקה והקרובה לימדה שהסכסוך עם שכנינו קיומי. גם אם העולם מכיר בתפקידו כראש הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס מייצג בקושי את רמאללה. ואפילו הוא הבהיר שלעולם לא יכיר בישראל כמדינה יהודית. הוא בורח כמאש מחתימה על קץ הסכסוך, ואין לו מנדט לשנות פסיק בנושא הפליטים. ראש צוות המו"מ הפלשתיני, סאיב עריקאת, התייחס לדרישה להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כדרישה "לשינוי הנרטיב הפלשתיני".

מו"מ עם הפלשתינים לא יביא להסדר קבע. המו"מ נדרש לשם ניהול הסכסוך. תמיד עדיפה הידברות. אבל קשה לראות את הפלשתינים פונים עורף לציר המרכזי בפעילותם: הכחשת כל זיקה של היהודים לארצם.

בכל מקרה, אי-אפשר לתת לפלשתינים (ולאיחוד האירופי ולאמריקנים) לדבר על "הזכויות" שלהם" מול "צורכי הביטחון" שלנו. אין דבר כזה. הזכרנו את שילה. לעם היהודי זכויות מוכחות על שומרון, על יהודה ועל ירושלים 1,500 שנים לפני שהאיסלאם נולד, ו-3,000 שנה לפני שערבי כלשהו כינה עצמו פלשתיני.

משום כך, מו"מ עם שכנינו מוכרח להתבסס על עיקרון ההדדיות: גם למדינת ישראל יש תביעה על כל השטח, 100 אחוזים ממנו. ממש כפי שהפלשתינים דורשים. רק מתוך הבנה שכל השטח הוא אדמה יהודית, אפשר לגשת למו"מ שאולי יביא לפשרה. עד אז, אין מה להתרגש מחידוש השיחות. מה שהיה הוא שיהיה: העולם וגורמים בתוכנו יפריעו לשיבת ציון, אבל העובדות בשטח הן שהעם היהודי חוזר הביתה.