בימים שאנחנו הולמים זה בזה, ומתנצחים לשבת לשיחות שלום או לא לשבת. לטענת לא מעטים לשם מה להשלות בתשעה חודשי משא-ומתן עקר, שלא יוביל לשום מקום טוב לשני העמים.
בימים שהימין מתויג בנחרצות העמידה על תביעות מקסימליסטיות של סיפוח השטחים ובדרישות להכיל עליהם ריבונות ישראלית, מצאתי דווקא בקרב אותם חוגי ימין ספרות יפה. ספרות כובשת לב. ספרות שאני ממליץ עליה בחום.
מצאתי עצמי מתנתק לחלוטין מאי הסכמה פוליטית עם כותבת הספר, ומצליח לא להתנתק מכתיבה של ספרות יפה, לה אחראית הסופרת אמונה אלון, אחת מראשי המתנחלים.
אני מתייחס ליצירה של אמונה אלון ולא לעמדות המחנה הפוליטי לו היא שייכת, המסמן בימים אלו את
בנימין נתניהו כמי שנתון ללחץ אמריקני ומתוך אותו לחץ מפקיר, כלשונם, את הנכסים המדיניים של עם ישראל.
אני מוצא עצמי נכבש פעם שנייה בקסמי ספר, שכתבה הסופרת אמונה אלון. כאמור, מיותר לציין, שאני מסתייג הסתייגות מוחלטת מעולמה האידיאולוגי, אך אינני יכול להתעלם מכך, שבשקט בשקט קמה לנו סופרת, שיודעת לספר סיפור, מה שלצערי, כותבי עברית מעטים יודעים לעשותו, גם שהם מתהדרים בשם סופר-ת.
בספרה "ותכתבו: אהובתנו" אני חש התנגדות נחרצת למקומות, בהן מתרחשת העלילה, אבל נכבשתי בקסמם של גיבוריה. אני רואה במקומות אלו מכשול לשלום, אבל אני נשאב לתוך עולמם המוסרי הערכי של הגיבורים, ומעל לכל לגילויים האנושיים של הדמויות אותן היטיבה לעצב .
כבר ספרה הראשון "שמחה גדולה בשמים" כבש אותי, ומצאתי עצמי קורא קטעים מסוימים פעמים שלוש. בספרה הראשון היא פתחה בפנינו צוהר אל עולמם של אנשים אוהבים. אנשים המהלכים על בימת סיפור הפורס בפנינו אהבה מוחמצת , אהבה שאינה ממומשת. הבחור, יאיר מקבל עליו מוצא פיו של הרב הממאן לתת את ברכה לנישואים, כי
"יש שמחה גדולה בשמים, אך ידו של צדיק מעכבת". בעוד הבחורה, שלומציון, מתקשה להתמודד עם מוצא פי הרב המחייב פרידה.
שלומציון זונחת את עולמה הדתי וחיה בבדידות לצד בתה יחידה, מיה שלימים תחזור בתשובה, תתאהב בבנו של יאיר. אי-אפשר להישאר אדיש ולא להיכבש ולצלול בעולמם הרוחני של באי הגלריה המגוונת של הדמויות בספר. הדמויות ברובן נושאות על כתפיהם מחויבות לעולם ערכים, מחויבות כה משכנעת, שחודרת אל לבו של כל קורא , גם אם הוא בא מקוטב אידיאולוגי שונה, כמוני .
יש לי יחס אישי לשם הספר של אמונה אלון - "ותכתבו: אהובתנו". על קברה של סבתא רבתא שלי, שרה קלינסקי, בבית הקברות הישן בפתח תקוה כתובה מילה אחת ויחידה:
"אהובתנו".
הספר מפגיש אותנו עם דמותו של דורי ברטוב, המחליט לעזוב את משפחתו. אשתו מיכל, מנהלת אולפנה, מנסה להתנהג כרגיל - אבל גם הוריה נפרדו לא מכבר - ואצל בתה מחלחל מבעד לקרע המשפחתי קול רחוק שמנסה להישמע כבר שנים רבות. וכל ההתרחשות היא בקהיליה קטנה חדורת רוח שליחות אידיאולוגית.
בשפתה העשירה סוחפת אותנו הסופרת לשוטטות בין תקופות ומפגש עם דמויות שונות. מכל הדמויות אני מבקש ליחד את התייחסותי רק לדמותה של ענבר, בתה של מיכל.
מצאתי קסם מיוחד בדמותה של ענבר. ענבר, המגיעה לרחבת הכותל העמוס מטענים היסטוריים ודתיים, ממקדת את פנימיותה במקום כה קדוש לה דווקא בעולם הטבע (עמ' 158) "ללהקה של עשרות ציפורי סיס "...ענבר מנסה להבין מה אומר משק כנפיהם ומה מביע הרדיוס הקבוע שבו הם מתמַעֲגְלִים" (אמונה, סליחה שאני מסב את תשומת לבך לשגיאה בניקוד - אסור שיופיע חטף פתח לפני שווא, לכן יש לנקד כך - מתמַעַגְלִים).
כקורא אני נרגש, כשאני קורא את תיאורה של ענבר הפתוחה אל עולם הטבע ברחבת הכותל . כשמוציאים את ספר התורה ענבר עם
"היונים הרגועות, הרגילות הניצבות כמעט ללא נוע על האבנים העתיקות, ודומה שהן עתיקות כמותן". (עמ' (92
יש קסם בוגר וכובש בילדה ענבר, ילדה החשה חובה לשבת ליד אִמָּהּ בעזרת הנשים בבית הכנסת, "כי היא צריכה לשמור על אמא שלה מפני המבטים של הנשים האחרות" (עמ' 236).
חשוב לילדה לקרוא במשותף עם האמא בחומש אחד, כי זה יהפוך "אותן לישות אחת ולחזית מאוחדת בלתי חדירה , כנגד כל הנשים והבנות שבעליהן ואבותיהן טרם עזבו אותן".
הילדה ש"מאז שאבא שלה עזב את הבית היא לא באמת נוכחת בכתה ....היא מתאמנת בלעוף ....אל איזה מרחב אחר. "(עמ 92) ילדה שקשה לה לעזור לעצמה, היא המשענת האיתנה לאם במצוקה כה קשה של שבר במשפחה. ילדה בגיל ההתבגרות , "שהגוף שלה לא מפסיק לצמוח, והיא לא יודעת מה לעשות בקשר לזה "(עמ 92) זו הילדה שמטה כתף לאם. זו גם הילדה הממהרת לעמוד במטלות לימודיות ואף תגיש את העבודה שבועיים לפני הזמן רק כדי "שתוכל לפנות זמן לנושאים, שמטרידים את נפשה הסוערת כמו להתפנות לחיפושים אחר הסבתא רבתא החדשה , שהופיעה בחייה פתאום". (עמ' 93).
כן, בערוגות הימין האידיאולוגי, הנראה קיצוני, נארגות גם יצירות ספרותיות, שעל אחת מהן אני ממליץ בחום. לשוחר ספרות טובה מצפה חוויה ספרותית מהנה, מפגש עם עושר לשוני ועם גלריה של דמויות שאינן מניחות לקורא, הן חודרות אליו ואינן נותנות לו מנוחה. וטוב שכך .
דמויות חדורות באמונה ובמחויבויות לדרך, גם שאינה מקובלת עלי, הופכות לקרובות אלי. הן לא הוצגו בפני הקורא במריחות פלקאטיות, אלא כדמויות אנושיות שהקורא מתקשר אליהן.
קראו את הספר. תהנו.
