לא למדנו שום לקח

היום נציין את יום הכיפורים, 40 שנה מאז המלחמה ההיא שהפרה את הדממה עם קול הצופרים בשעה שתיים והכניסה את השכול למאות בתים בישראל. אותם אנשים שהיו אז בוגרים דיים, כאזרחים וכחיילים, להבין שמשהו מתרחש ויעברו עוד שעות ארוכות עד שיובן בצורה ברורה מה הן ההשלכות של מתקפת הפתע. 'נתפסנו עם המכנסיים למטה'.

עכשיו אחזור לרגע אל העבר, הרגע שבו פתחו שלושת הצבאות במתקפה מתוזמנת מול צה"ל, שהיה עדיין עטוף באופוריה מאז הניצחון במלחמת ששת הימים, שהסתיימה רק שש שנים קודם לכן. כל הזמן דיברו על כתובת שהייתה על הקיר ועל השיחה ההיא בין גולדה מאיר, ראש הממשלה באותם ימים, למלך חוסיין, שחילופי הדברים אז בחדר היו רמיזה עבור העתיד להתרחש מאוחר יותר - ואף אחד מהקברניטים לא ייחס לכך חשיבות, לא ראש אמ"ן ולא הרמטכ"ל. כולם אמרו שהסבירות לפריצת מלחמה היא נמוכה ואחרי ההבנה שהיא ככל הנראה תפרוץ אז על-פי הערכות של גורמי מודיעין, היא תיפתח רק ביום המחרת בשעה שש בערב. אז אמרו...

המלחמה הזו היא פצע מדמם בלב האומה, 2,222 חללים ועוד עשרות פצועים שהפכו נכים למשך שארית חייהם. בימים ההם אף החל להופיע מושג חדש בשיח הישראלי בכל הנוגע לפגיעות מלחמה - הלומי קרב. המונח מתאר חיילים שאומנם חייהם ניצלו, אך המראות הקשים שחוו בשדה הקרב ממשיכים לחיות בתוכם עם כל הצלילים והמראות הקשים. כל אלה הפכו את היום הזה לחלק בזיכרון הקולקטיבי של כולנו. תמיד נכיר אח, בן דוד או נשים שסייעו בטיפול בפצועים, כשמרבית הכוח שהיה בשטח הופנה לזירות הלחימה. פצועים רבים נותרו ועבורם הפצע לא ייסגר לעולם.

פצע פתוח ומדמם

הרבה שנים עברו מאז והאנשים שלחמו במלחמה ההיא כחיילי מילואים או בשירותם הסדיר כבר מבוגרים ובעלי יכולת ראייה רחבה על החוויה המפוקפקת, שאף אחד לא שואל אותם אם הם רוצים לעבור. אומרים לעצמם ולנו שהיו בשטח יותר מדי שאלות, חוסר תיאום ותקלות שאיש לא יכול היה לחזות, וגם אם היום יש השגות, אז זה קצת מאוחר מדי, ואת הנעשה לא נוכל להשיב.

29 שנים אחרי סיום המלחמה, בשנת 2004, הואשם ראש אמ"ן האלוף אלי זעירא בשעת פרוץ המלחמה במחדל על-ידי ראש המוסד דאז צבי זמיר בהאשמה חמורה, לפיה חשף זעירא, שנים לאחר תום המלחמה, את זהותו של המקור הבכיר ביותר של ישראל על אדמת מצרים באותם ימים ובכך הסב נזק חמור לישראל ופגם ביכולתה לגייס סוכנים. אך זמיר אינו לבד בהאשמה זו. יחד אתו חתמו על התלונה שני קצינים בכירים ששירתו באמ"ן.

שמונה שנים לאחר מכן, במהלך יוני 2012, הפרשה הזו הסתיימה באופן סופי כאשר היועץ המשפטי לממשלה החליט לסגור את התיק נגד זעירא. הוא נימק את הבחירה כך: "הוא היום כבן 84, אדם עתיר עשייה במאבק על הקמת המדינה ובשמירת ביטחונה".

הסכנה עדיין מרחפת

הסיפור הזה תם אך לא נשלם וכיום מנשבות שוב רוחות מלחמה באוויר בעקבות תחושת אי-הוודאות באשר למצב הפנימי השורר בסוריה ובמצרים, ההסתייגות של הממשל האמריקני מתקיפה כדי למנוע מצב שבו הנשק הכימי ייפול בידיים הלא נכונות - תרחיש שעלול להציב את מדינת ישראל בסכנה.

המסר מכל זה הוא שאל לקברניטים שלנו להיות יהירים ולומר בביטחון שלמדנו את הלקח, שמערכת קבלת ההחלטות של היום היא לא מה שהיה אז, ובעיקר שהצבא של היום ערוך ומוכן לכל תרחיש. הדבר הנכון לומר הוא שאנחנו פועלים כדי שדבר כזה לא יקרה שוב ואנו שמים את מבטחנו אך ורק בעצמנו.