הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים מכונים "עשרת ימי תשובה". בעשרת הימים נכללים גם ראש השנה ויום הכיפורים עצמם, אלא שבהם יש עבודה המיוחדת להם מעבר לעבודת התשובה המשותפת לכל עשרת הימים. ראש השנה הוא 'יום טוב', יומיים של שמחה; אומנם זו מהולה בחרדה, בחינת "וגילו ברעדה" [תהלים ב] הרי בכל זאת מדובר בימי דין, אבל אין מזכירים בו חטא ועוון כלל. כאילו בטוחים לגמרי בתוצאות החיוביות של המשפט שאליו אנחנו ניגשים ביום הזה. הביטחון הזה נובע מתחושה של "קרבת אלקים" [תהלים עג] שחווים ביום הזה (שנמשך יומיים) והתחושה הזאת היא גם מקור החרדה שלנו; מלך מלכי המלכים מתייצב אצלנו כביכול, בהמתנה לכך שאנחנו נמליך אותו, נקבל עלינו מחדש את מלכותו, והקרבה הזאת משמחת מאד אבל גם מעוררת בנפש יראה עצומה, "יראת הרוממות". בראש השנה אם כן, עבודת ה' שלנו נעשית מתוך יראה.

הנשמה במרכז תשומת הלב

לעומת ראש השנה, יום הכיפורים הוא יום בו אנחנו מתוודים שוב ושוב על חטאים שנכשלנו בהם - במהלך השנה שחלפה ובכלל - במעשה, בדיבור ואפילו במחשבה. שוב ושוב אנחנו מפרטים את חטאינו ומבקשים מהבורא יתברך סליחה ומחילה. החוויה ביום הזה היא של עינוי גופני ונפשי; גופני - כי עלינו להימנע מכל הנאות הגוף, זו מצווה עיקרית ביום הזה; לא אוכלים, לא שותים ואפילו לא מתרחצים ולא נועלים נעלי עור. ונפשי - כי לא נעים לזכור, ומה גם לפרט מילולית, את החטאים שלנו. למרות זאת מתלבשים בלבוש חגיגי, הכי חגיגי שיש, בגדי לבן, ואסור בשום אופן ללבוש שק למשל. כלומר, מדובר ביום טוב, רק שהכללים שלו שונים מימים טובים אחרים שבהם מענגים גם את הגוף, ביום הזה עושים מאמץ מודע לצמצם את המודעות לגוף ולהציב את הנשמה במרכז.

חוויית הריחוק

כי אם בראש השנה - לאחר שבמשך כל החודש הקודם, חודש אלול, "המלך היה בשדה" כביכול וקיבל בסבר פנים יפות את כל מי שניגש אליו, כמשל המפורסם בחסידות - חווינו את קרבת מלך מלכי המלכים הקב"ה, והקרבה הזאת אל המלך עוררה בנו חוויה של יראת הרוממות כנ"ל, ביום כיפור אנחנו חווים ומבטאים את הריחוק שלנו מהמלך העליון, ששב לארמונו, ואת רצוננו העז להתקרב אליו. לא מרצון, חלילה, התרחקנו ממנו יתברך, אלא זו תוצאה לכאורה טבעית של התמקדות בענייני היומיום. הרי רובנו טרודים בעניינים חשובים כאלה ואחרים ולא תמיד יש לנו זמן ו/או כוחות לחשוב גם על הקב"ה. בטח לא כאשר מדובר בצורך לבחון כל מעשה לפני שנעשה, כל משפט לפני שנאמר וכל מחשבה לפני שנהגתה, אם הם מתאימים לרצון ה'. בכך אנחנו מרחיקים את עצמנו מה' יתברך, גם אם שלא בכוונה.

אהבת השם

ביום כיפור, בכל מאודנו אנחנו מבקשים להתקרב אל ה' יתברך. ודווקא הריחוק המתואר בפסקה הקודמת, הוא המניע שלנו לעשות כל מאמץ להתקרב. הרי "בנים אתם לה' אלקיכם" [דברים יד] וכמו בנים שהתרחקו מהוריהם ובמרוצת הזמן קרה שאפילו לא זכרו להתקשר ולהתעניין בשלומם, כך גם מתנהלים קשרינו עם הקב"ה במהלך השנה, לא תמיד זוכרים ליצור קשר. ואז מגיעים ימים שבהם נזכרים באהבה של אבא ואימא ומתעוררים הגעגועים; בין אם כתוצאה מאירוע כלשהו ובין אם יום זיכרון שהגיע, יום הולדת או משהו דומה שצץ פתאום בזכרונם, הבנים נזכרים. הם מתמרמרים על הריחוק שלהם מהוריהם, ריחוק שהם עצמם אחראים לו, ופותחים במאמצים להתקרבות מחודשת. בערך כך אנחנו ביום הכיפורים; חווים במלוא העוצמה את הריחוק שלנו מה' יתברך ומאד מבקשים להתקרב. ושוב ושוב אנחנו מבקשים סליחה על שהתרחקנו.

שיאו של תהליך התשובה

כידוע, יום הכיפורים הוא היום הכי קדוש בשנה, "אחת בשנה" בלשון התורה [ויקרא טז, לד] אבל כמובן, הוא לא נוחת עלינו בהפתעה, הוא מגיע כשיאו של תהליך שנמשך ארבעים יום, מראש חודש אלול. וזה מחויב המציאות, שהרי יש לנו כלל: "מעלין בקודש" [יומא יב/ב, ועוד] ממילא ברור שמדובר בתהליך של התקדמות. ומכיוון שמדובר בשיאו של תהליך, כדאי לברר מה הם השלבים השונים בתהליך התשובה שיום הכיפורים הוא שיאם. בחסידות מבואר שמדובר בחמישה שלבים וכ"ק אדמו"ר הריי"צ, הרבי השישי בחב"ד ניסח זאת כך [מועתק מעלון "שיחת השבוע" של צא"ח]: "חודש אלול - העבודה של תיקון לבושי הנפש, מחשבה דיבור ומעשה; ימי הסליחות - תיקון המידות; ראש השנה - תיקון המוחין; בין כסה לעשור - תיקון הרצון; יום הכיפורים - תיקון התענוג".

השלבים בתהליך התשובה

ביום הכיפורים אנחנו אמורים לתקן את כוח התענוג שבנפש. על דרך הרגיל, האדם רוצה להשיג את מה שיגרום לו עונג ואת העונג הוא מוצא בעניינים חומריים. כמו שמנסח זאת קהלת [פרק ב]: [ד] הִגְדַּלְתִּי, מַעֲשָׂי: בָּנִיתִי לִי בָּתִּים, נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. [ה] עָשִׂיתִי לִי, גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים; וְנָטַעְתִּי בָהֶם, עֵץ כָּל-פֶּרִי. [ו] עָשִׂיתִי לִי, בְּרֵכוֹת מָיִם--לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם, יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. [ז] קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, וּבְנֵי-בַיִת הָיָה לִי; גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי, מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם. [ח] כָּנַסְתִּי לִי גַּם-כֶּסֶף וְזָהָב, וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת; עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת, וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם--שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת. צריכים פירוט נוסף? לא נראה לי. אומנם כאן מדובר בעושר גדול מאד הכולל מרכיבים שלא כל כך מדברים אלינו היום, אבל מי לא רוצה שיהיו לו בָּתִּים, גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, כֶּסֶף וְזָהָב? זהו הטבע האנושי ואת זה היינו רוצים להשיג אילו רק יכולנו.

תיקון הרצון

אפשר להמשיך לבאר את עניין התענוג על-פי הפרק הזה בקהלת ומזה עצמו להפיק תענוג לא קטן, אבל לא זה הנושא הפעם, אז נחזור לענייננו; ביום הכיפורים אנחנו מתקנים את כוח התענוג שבנפש, מתנתקים מכל התענוגות הגשמיים ומתרכזים בעונג הצרוף של הקשר הנשמתי עם הריבונו של עולם. אבל כדי להגיע לכך עלינו לשנות משהו ברצון שלנו, הרי אנחנו רוצים להתענג בתענוגות גשמיים, זה בטבע שלנו, אז מה עושים? איך אפשר לעבור ככה פתאום לתענוג רוחני? לכך נועדו הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, לתיקון הרצון. לפעול בעצמנו לביטול, או לפחות החלשה וצמצום, של הרצון להשיג תענוגות גשמיים ולעשות מאמץ מודע לחוות עונג מעניינים רוחניים. וזה לא כל כך מסובך כפי שזה נשמע, אם לוקחים בחשבון את השלבים שעברנו לפני שהגענו לשלב של תיקון הרצון.

תיקון המוחין, החשיבה

כוח התענוג הוא הכוח הנעלה ביותר שבנפש ולכן כל הכוחות מכוונים אליו, להגיע לחוויה של עונג. הכוח הבא בנפש, מתחת לכוח התענוג, הוא כוח הרצון שכאמור, מכוון להשיג תענוג אף אם האדם עצמו אולי אינו מודע לכך. אבל לאדם יש יכולת להחליט במה יתמקד רצונו, הוא יכול להשפיע על כוח הרצון וזאת באמצעות מרכיבי הנפש שמתחת לכוח הרצון, באמצעות המוחין, או כוחות השכל והמחשבה בלשוננו. בימים רגילים, אנחנו מרבים לחשוב על המשימות שעלינו לבצע ולעתים קרובות מתייחסים לגורמים שונים, לכוחות חיצוניים לנו שבכוחם להשפיע, לטוב או למוטב, על יכולתנו לבצע את משימותינו בהצלחה. בראש השנה אנחנו ממליכים עלינו את הקב"ה ובכך מבהירים לעצמנו שהוא היחיד שיכול להשפיע, וגם משפיע, על יכולתנו לבצע בהצלחה את המשימות המוטלות עלינו. מכיוון שכך, מתעורר בנו הרצון לשמור על קשר איתו כי בכך טמון העונג האמיתי.

תיקון המידות - אהבת ישראל

אלא שלהגיע למודעות הזאת באמת, למודעות שה' הוא המלך ואין עוד מלבדו, זה לגמרי לא פשוט; הרי יש כל כך הרבה תופעות (ואנשים) שממש ממש מרגיזים/ות ודי קשה למצוא את ההכוונה האלוקית בתופעות ו/או בהתנהגויות האלו. אז איך נצליח להפנים באמת שה' יתברך הוא המלך הבלעדי? ובכן, בימים שלפני ראש השנה נוהגים לומר סליחות בכל יום; יש הנוהגים כך במהלך כל חודש אלול, אבל עדות החסידים מתרכזים בכך בשבוע שלפני ראש השנה. ימי הסליחות נועדו לתיקון המידות; כי באמת, קשה מאד לחשוב בהיגיון צרוף, היגיון שממנו עולה כי אכן ה' הוא המלך ואין בלתו, כאשר אנחנו מוטרדים מהתנהגות אנושית או מתופעה חברתית כזו או אחרת. בימי הסליחות אנחנו מבקשים סליחה על שאנחנו הטרדנו אחרים וכדי לזכות לסליחה המיוחלת אנחנו גם סולחים למי שהטריד אותנו.

תיקון לבושי הנפש

וכך אנחנו מגיעים לראש השנה מפויסים ומוכנים לקבל עלינו את מלכותו יתברך באמת ובלב שלם. עד כאן דיברנו על תהליכים נפשיים; התחלנו ברובד העליון ביותר, תיקון כוח התענוג ששייך ליום הכיפורים, וניסינו להסביר כיצד מגיעים עד אליו בהדרגה דרך תיקון הרבדים שמתחתיו, כוחות הרצון, המחשבה והמידות. עד כאן הכל תיאורטי, תהליכים שאמורים להתחולל בנפש פנימה. אבל התורה אינה עוסקת רק בתיאוריה; זה אומנם חלק חשוב, אבל רק חלק ולאו-דווקא הכי חשוב. כדי להצליח בתהליכים שתוארו לעיל צריכים קודם לתקן ביסודיות את כוחות המעשה, הדיבור והמחשבה. לעשות לדבר ולחשוב רק טוב. זו העבודה שעשינו בחודש אלול והיא התשתית ההכרחית לכל ההמשך שתואר לעיל. והעיקר שנזכה כולנו לגמר חתימה טובה.