ארבעה עיטורים לשבעת ימי החג

1. במבחן העראי

"בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם"... [עמוס ט', י"א-י"ב]. פסוק של מסע. תחילה היא הַנֹּפֶלֶת, בהווה ממושך כאורך הגלות, רעועה, רועדת, הנביא דובר בה בלשון נקבה. פתע אינה יחידה עוד. פִּרְצֵיהֶן, סוכות הרבה, פרוצות לארבע רוחות השמיים, סוכות נכר, רועדות עוד. פליטי הפזורה על סף ייאוש, הרוסים, מצטופפים תחת גגה הנקוב, אבל הֲרִסֹתָיו - של העם - אָקִים, וּבְנִיתִיהָ - את הסוכה הזאת מכל הסוכות, לאחת יחידה, ואף על-פי שהיא דירה שעמדה במבחן העראי - היא תעמוד איתן כִּימֵי עוֹלָם. זה המסע של סוכת דוד בשבילי ההיסטוריה ובנתיבות הימים, סוכה של כלל, סוכה שנדדה לנכר והייתה סוכות הרבה, סוכה שתשוב להיות אחת, וה' במרומיו יפרוש עליה חופת שלום.

2. מועד במו חול

על הארץ יש חול למועד. אי-אפשר אחרת. אוויר הרים ובקעות לחי ולצומח, וימים לדגה, ושמיים לעוף המעופף, אפילו הוא צח ומחיה נשמות, הוא תרכובת, חמצן טהור, חנקן, ועוד. גם לחול יש מועד על הארץ. לנס הלידה. לדמעת האהבה. למות גיבורים. לחלום. ליקיצה. לנויו של אילן. לזרע חיטין. לזהב הקמה. לאביב. לתוגת השלכת.

...להלוך עד בא היום בתלמים כבד צעד ומחרשת כמו לידום בתפילה של שחרית ואותיות שפרחו בלילה באוויר נושרות ספוגות טללים על ראשינו. מועד במו חול. חול למועד.

3. גם הספקנות הפסקנית גם האמונה הגואה

שלמה המלך הישיש, עמד ברוב עם על בימת ויקהל וקרא באוזניהם של אבותינו בירושלים ספרו האחרון, מ"הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" עד "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם", ונסתלק לבית עולמו. ועמדו הכל דוממים ומשתאים ושמעו, ועדיין עומדים המה שם וגם אנחנו כאן ושומעים, מתייראים מפני ראשית דבריו שמא לא באנו הנה כולנו עד אחד מאז ועד עולם אלא כדי לחלוף, ומתנחמים בסוף דבריו שהַכֹּל נִשְׁמָע, גם הֲבֵל הֲבָלִים, גם הספקנות הפסקנית גם האמונה הגואה, אין מנוס, כי הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע, ונפנים אנחנו אחד אל אחד והולכים לסוכותינו לשמוח שם על כי זֶה כָּל הָאָדָם.

4. הגבהה וגלילה

מגביהים את הספר. מעל לפרוזה של יום-יום, כל המעלה אותו עולה עימו. אינו דומה מה שכתוב בו כשהוא מונח למה שקוראים בו כשמרוממים אותו. אותם שיטין. אותן תיבות. אותן אותיות. בטעם עליון.

גוללים את הספר. פותחים בראשית. הולכים אצל שמות, ויקרא, במדבר ודברים, ובתיבות "לעיני כל ישראל" הוא גולל עצמו לתיבות "בראשית ברא" וחוזר חלילה. כל שנה. תמיד. כמו הארץ סביב לחמה כן הגווילים סביב לעצי החיים.

בעלי חשבון מונים בו חמשת אלפים שמונה מאות וארבעים ושישה פסוקים ואין בו סוף פסוק אחד כי כך דרכה של תורה, עגולה, כמו מצווה שזורה במצווה, כמו איסור כרוך באיסור, כמו חוכמה מתחדשת כאשר היא נרכשת, כמו האהבה שזוכרת היום את תמולה והולכת משם שוב אל חיק מחרה, כלולה כמו "ויהי אור", ברה כ"זאת הברכה".