בשנים האחרונות היינו עדים לתופעה של ראשי ערים וראשי מועצות מקומיות, שהועמדו לדין על עבירות של שימוש לרעה בסמכותם, שחיתויות למיניהן, העדפות בחלוקת תפקידים, העדפות במכרזים, קבלת טובות הנאה וגם הטרדה מינית, יחסים אסורים תוך ניצול מרות.

רוב התופעות שבאו לידי ביטוי בכתבי האישום, נבעו מריכוז יתר של כוח, מעמד והשפעה, בידי בעלי התפקידים השונים, ללא פיקוח פנימי או חיצוני, ולפעמים לתקופות זמן ארוכות מדי.

יש להגביל כהונת ראשי עיר/מועצות למקסימום של שתי קדנציות עד שלוש - לא יותר מכך. אורך זמן בשלטון ויותר ריכוזי כוח והשפעה, יוצרים נטייה לאלמנטים שליליים.

ראשי עיר/מועצה בסכנת הרשעה

יש לוודא ולדאוג שפרקליטות המדינה, ובמיוחד פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, המחליטים על הגשת כתב אישום, יהיו משוכנעים מעבר לכל ספק בסיכויי ההרשעה. כלומר, שמדובר בראיות ובהוכחות שמובילות למסקנה חד-משמעית, שיש סבירות גבוהה להרשעה.

זה לא אומר שבית משפט יכול לחשוב, לפרש או להגיע למסקנה אחרת, אפילו לזיכוי, אבל חייבים לסמוך על שיקולי הפרקליטות, שהשקיעה מאמץ ומחשבה, שהחומר שלפניה מצביע על אפשרות גבוהה של הרשעה.

ראש עיר/מועצה שמזוכה במשפט

קיימת אפשרות סבירה שאחרי משפט ארוך ומתוקשר, בעל תפקיד ציבורי שהושמץ, שהושחר על-ידי מתחריו והתקשורת, יזוכה במשפט, אם לגוף העניין ואם מטעמים של חוסר ראיות מספיקות או מחמת הספק. כמובן, שבמקרה כזה אין פיצוי על הפגיעה האישית, משפחתית, ציבורית ועל המוניטין.

איש ציבור שנכנס לנושא, לפוליטיקה הארצית או המקומית, לוקח על עצמו את הסיכון של תלונות סרק, שווא ו/או תלונות אמת. מי שלא רוצה להסתכן - שלא ייכנס לפוליטיקה.

אחריות המשטרה והפרקליטות

הציבור מצפה שרשויות החוק, החל במשטרה, בפרקליטות ובקובעים הסופיים, פרקליט המדינה והיועץ המשפטי - לא יישנו, לא יירדמו בשמירה ובעיקר יגלו אחריות מירבית בכל הנוגע לחקירת אנשי ציבור.

אין זה סוד שאנשי ציבור בתפקידים מרכזיים ורגישים, מושכים אש - לאמור: לפעמים תלונות סרק, אך לפעמים מבוססות. במיוחד בתקופות רגישות שלפני בחירות, תמיד צצים תלונות ומתלוננים, על אמת ועל שמועות לא מבוססות, המנסים לטרפד מועמדים או להשחיר את פניהם. מכאן הזהירות הנדרשת משלטונות החוק - לטפל בנושאים במהירות וביעילות.

להעמיד לדין מתלונני סרק

יש לנקוט במדיניות תקיפה וברורה נגד מתלונני סרק או מתלונני קש, מטעם מתחרים או אויבים פוליטיים, לפעמים בתמורה ולפעמים בהבטחות שווא עתידיות.

אחת החולות הרעות במנגנוני החקירה וההחלטה, היא התמשכות הזמן וההליכים. חקירות שנמשכות חודשים ושנים אינן אפקטיביות, הן מתסכלות, מרגיזות וגורמות נזק לאדם, למשפחתו ולחברה. ברוב המקרים יש לקבוע זמן של 12-6 חודשים ורק במקרים חריגים, סבירים ומפותלים עד 24 חודשים.

יש לקונה בחוק - ומכאן הלקונה בהחלטת בג"צ

החלטת בג"צ, המדיחה ראשי עיר אך מאפשרת להם להתמודד, לא מובנת ויש בה סתירה פנימית. ייבחר המועמד, הוא יודח שוב על-ידי בג"צ, אז איפה ההיגיון ואיפה הנורמה הציבורית?

יתרה מכך - כל אלה שהצביעו בעד מועמד עם כתב אישום, יאבדו את קולותיהם, שהרי אחרי הדחתו ייבחר הבא אחריו במספר הקולות, שאולי לא מקובל עליכם, ואז יהיה כבר מאוחר מדי.

מסקנות:

• לתקן את הלקונה בחוק.

• להגביל את הקדנציות.

• לזרז את החקירות.

• להחליט באחריות גבוהה על הגשת כתב אישום.

• לבחור במועמד מתאים - בצורה חכמה.

הערות והרהורים בענייני דיומא

1. הטלנובלה במינוי הנגיד הסתיימה בהצלחה. חזרנו לנקודת המוצא ויש לנו נגידה שהייתה שם כל הזמן. מעניין.

2. שימו לב: בראש המערכות הכספיות/כלכליות עומדות נשים. מנכ"ל לאומי, מנכ"ל פועלים, מנכ"ל דיסקונט - בנק ישראל. עכשיו יש סיכוי לניהול כספי המדינה בצורה מסודרת ומבוקרת (אבל מה לגבי השופינג?).