מוניציפלי

ניצח במערכה

עם כל הכבוד לניצחון המוניציפלי בירושלים של ניר ברקת (ואנו מאחלים לו הצלחה בקדנציה השנייה), אי-אפשר להתעלם מההישג האלקטורלי של משה ליאון, שגרף 45% קולות של תושבי העיר.

האיש התחיל מאפס, ללא ניסיון במועצת העירייה, ובהקצאת משאבי פרסום דלים יחסית לקמפיין הציבורי הנדיב ועתיר התקציב של ברקת, שהחל בהשקתו לפני כחצי שנה - הרבה לפני ליאון - ואשר התנהל מעל כל במה אפשרית ותחת כל עץ רענן.

יתר על כן, ליאון נאלץ להתמודד עם התנגדות ציבורית רחבה בעקבות הטיעון הדמגוגי על קומבינה פוליטית, והשימוש הרחב שעשה בו ברקת בהתנגחויותיו הרבות ובמסע הדה-לגיטימציה הבלתי פוסק שערך נגדו בתעמולת הבחירות. בנוסף הפילוגים בציבור החרדי, שאמור היה להתלכד מאחוריו כאיש אחד, אף הם עמדו בעוכריו ותרמו לתבוסתו.

יש לזכור כי למרות כל המהמורות האלה, הפרש הקולות בין ליאון לברקת עמד על 6(!) אחוזים בלבד. לאור זאת נראה שאומנם האיש, בעל הרקורד הציבורי העשיר כמנכ"ל ראש הממשלה לשעבר, ויו"ר החברה לפיתוח הבירה, הפסיד בקרב, אך ללא ספק ניצַח במערכה.

לא לשבתון

כידוע יום שבתון במשק מסֵב לקופת המדינה הפסד כספי של כמה מיליארדי שקלים. אי לכך, לא ברור מדוע בבחירות הארציות, בניגוד לבחירות המוניציפליות, הנהיגה המדינה על-פי חוק יום שבתון מעבודה.

לא סוד הוא שהציבור הרחב מנצל את יום החופש לנסיעות ולבילויים עם המשפחה, כמו גם לשופינג, בעוד שאת זכות ההצבעה אפשר לממש לפני העבודה, אחריה או במהלכה, בדיוק כמו בבחירות לרשויות המקומיות. כדי למנוע לחץ בתורים לקלפי אפשר להנהיג בימי הבחירות שעה חופשית בעבודה לפי בחירה לנוחות העובדים, שבה יוכלו ללכת לבחור. האם לא די בימי החופשה של העובדים, ובהשבתות המשק הנכפות על הציבור, הגורמות לגרעון כספי אדיר, שנוספו גם ימי השבתון בבחירות, המיותרים לחלוטין, אשר מכבידים על קופת האוצר ותורמים לגרעון התקציבי? די לבזבוז!

די לרצח נשים

בצל העיסוק התקשורתי והציבורי הרחב בבחירות המוניציפליות, ראוי לזכור שביום הבחירות נרצחה אישה נוספת, בשם נאווה חן-סרף, בידי בן זוגה. חן מצטרפת לרשימה הארוכה והלא מכובדת של כ-20 נשים שנרצחו השנה, אשר אסור לעבור עליהן לסדר היום.

על הנושא של מניעת רצח נשים בפרט, והפסקת האלימות כלפיהן בכלל, לעמוד בראש סדר העדיפויות של כל הרשויות המקומיות והארציות, ארגוני הנשים והכנסת. די לרצח!

קפה לכל כיס

כל הכבוד לאבי כץ על המהפכה שחולל בשוק הקפה, עם השקת 'רשת קופיקס' בתל אביב, אשר מוכרת קפה או מאפה במחיר השווה לכל כיס, ב-5 שקלים בלבד.

דומני כי כמו ברשתות האחרות שהקים, דוגמת 'הכל בדולר' 'כפר השעשועים', כץ אימץ את המודל העסקי, המוכיח את עצמו - בדומה לרמי לוי - של מתח רווחים נמוך תוך מיקסוּם המכירות.

אם עד כה טענו בתי הקפה שמחיריהם ריאליים, והורדת מחירים תגרום להם להפסדים, הרי, בדומה לשוק הסלולרי, רשת קופיקס הוכיחה כי ההוזלה היא אפשרית בהחלט. בעצם הורדת המחירים הדרסטית של הקפה ומוצרי המאפה הכניסה הרשת את גורם התחרות לשוק, שפעל עד כה כקרטל - וסללה את הדרך בעיר ללא הפסקה, להוזלה של המוצרים גם אצל עמיתיהם בבתי הקפה האחרים, ובכך חשיבותה. ואכן, רשת ארומה כבר הודיעה על הוזלת הקפה.

נכון, לא הכל כלול במחיר - לא שירות ולא ישיבה - ומדובר בטייק אוואי. אבל תחשבו על מהפכת המחירים, ושבירת גורם הריכוזיות בשוק. האם לפנינו הכחלון של בתי הקפה?

לא מייצגת

השחקנית בלה מנדל משרטטת במוסף של המדינה דיוקן של קהילה חרדית קיצונית, צרת אופקים, המאיימת על אורח חייה, ואשר גרמה לה למצוא את נתיב המילוט בחיי הלילה הסוערים של תל אביב.

אולם, עם כל הכבוד, קהילה קיצונית זו, ממש אינה מייצגת את כלל הציבור החרדי, החי חיי קהילה תוססים ועשירים.

רובן של המשפחות החרדיות, ברוכות הילדים, מנהלות חיי משפחה למופת, תוך עזרה הדדית והקניית חינוך מעולה למידות טובות. זאת בצד טיפוח כישורים אישיים ופיתוח תחומי עניין מגוונים, הכוללים חוגים לילדים, משחקים, קריאת ספרים וטיולים. נראה שהכותבת מייצגת במידה רבה את עצמה ואת ציבור החוזרים בשאלה, אך אינה משקפת את המציאות האובייקטיבית החרדית. תשאלו את מלי גרין כבר אמרנו?