מסע הלוויה המדהים של מאות אלפי לובשי השחורים שנהרו מכל הארץ כדי לחלוק כבוד אחרון לרב
עובדיה יוסף לא היה "עוד לוויה" אלא אירוע דתי-חברתי-פוליטי בעל חשיבות יוצאת דופן שראוי מאוד להבין את משמעותו העמוקה. בפעם הראשונה בתולדותיה ניצבה ישראל אל מול מראה שהציגה תמונת מציאות המוכיחה באופן הברור ביותר, כי בישראל חיים שני עמים יהודים. העם האחד: יהודי-דתי-חרדי המאמין בתורת ישראל האלוהית ובארץ ישראל "נחלת אבותיו", ונחוש בדעתו כי רק חוקי ה"הלכה" הם החוק האמיתי העומד מעל לכל חוק "חילוני". העם השני: ישראלי-חילוני בעל תפישת עולם דמוקרטית-ליברלית ש"אלוהיו" הוא בית המשפט העליון המייצג את החוק האחד והיחיד ושעל פיו יפול דבר.
כדי להבין את המציאות המסוכנת הזו יש לחזור אל ההיסטוריה. נראה כי אין בעולם אדם שאינו מכיר את סיפור ההישרדות של העם היהודי, אשר במשך אלפי שנות גלות בכל פזורות העולם - הצליח להמשיך ולהתקיים כיחידה אתנית בעלת מאפייני זהות ברורים. אלפי דורות חלם העם היהודי על תקומתו במולדתו ההיסטורית, על-אף הסכנות הקיומיות שריחפו תדיר מעל ראשו ומרחפות גם כיום. אך דווקא עתה, לאחר שחלום השיבה התגשם, נחשפת לעין כל העובדה כי הסכנה הקיומית האמיתית הניצבת בפתח היא מעשה ידי העם היהודי עצמו. זרע הפורענות החמור הזה, המרתיח את החברה הישראלית בלהט יצרים, הוא השנאה בין דתיים לחילוניים.
מקור השנאה הזו נעוץ במספר תהליכים כמעט בלתי נשלטים. הראשון שבהם היה מלחמת יום הכיפורים. עד לאותה מלחמה נוראה נישא קולו של מולך הביטחון בפי כל ממש כדברי אלוהים חיים. רק אחרי המפולת התחיל הציבור בישראל לשאול שאלות ולא לקבל כמובן מאליו את כל מה שמשמיעים לו מנהיגיו. השאלה הנזעמת ביותר הייתה: איך הגענו למצב שבו החילונים בלבד נהרגים במלחמה ואילו החרדים "הורגים" את עצמם רק באוהלה של תורה.
זרע פורענות טלוויזיוני
זרע פורענות נוסף נזרע כאשר פרצו לעולם הישראלי הטלוויזיה המסחרית וערוצי הכבלים. מיום הקמתה הייתה הטלוויזיה המסחרית הזו חייבת למלא את משבצות השידור שלה בחומרים שימשכו את מירב הצופים, כדי לענות לדרישות המפרסמים. התוצאה הייתה בלתי נמנעת: המסך המסחרי בישראל הוצף בשפע ג'אנק של השוק האמריקני. כך הפך הציבור החילוני להיות מכור לחידוני טריוויה חסרי משמעות, למופעי ריאליטי ירודים, לשעשועונים רדודים נושאי פרסים, לסרטים שהסקס והאלימות הם המסר העיקרי בהם.
הפועל היוצא מכל אלה היה מצטבר ומכריע: רוב הדור הישראלי הצעיר התחנך על בסיס חיקוי של התרבות האמריקנית. גיבורי התרבות של הדור שאמור היה להיות עמוד השדרה המנהיגותי של העם היהודי, הם מנחי שעשועוני בידור, שנושאי הערצתו הם כוכבי-דמה בתפאורה אמריקנית, דור שחלק ניכר מן המנגינות המתנגנות בלבו הן של ג'ינגלים שוטפי-מוח, או של זמרי פופ ורוק המחקים, תוך התבטלות, תרבויות זרות, דור שאין לו כל בעיה לחזור ולעטור את גלימת היהודי הנודד ולחיות בכל מקום בעולם ולא בהכרח בישראל.
מכעס - לשנאה מסוכנת
מי שהגן על עצמו מפני ההשפעות של הרעה החולה הקרויה "תרבות של טלוויזיה מסחרית" היו היהודים החרדים האוסרים על הצפייה בטלוויזיה. המראות שאליהם נחשפנו בלוויית הרב עובדיה כמו אמרו לכולנו במילים מפורשות: מדי שנה הולך ורב מספרם של אלה הגדלים רק על-פי כללי הדת. שיריהם אחרים, אמונתם אחרת, כאן מולדתם ההיסטורית.
מה שמחריף מאוד את העימות בין שני ה"עמים" האלה הוא גם הצמיחה הפרועה של הפטור משירות בצה"ל שניתן לתלמידי הישיבות, כשרים ומתחזים. מרתיחה לא פחות את "העם החילוני" העובדה שהמערכת הפוליטית, שעיקר מעייניה לזכות בהמשך קיומה בשלטון, משלמת הרבה מאוד מיליארדים - פרי עמלו ויגיעתו של הציבור החילוני - כדי לשמר את יכולתם של הדתיים לחיות על-פי אמונתם. התוצאה המרה: מרמה של כעס עברנו לרמה של שנאה בין חילונים לדתיים. שנאה כזו עלולה להוליך למלחמת תרבות קשה. מלחמה על השליטה ברוחו ובנפשו של העם המיוסר הזה. מלחמה בלי פשרות שבה רק אחד משני הצדדים יכול לנצח.
אם יפסידו החילונים במערכה הכבדה הניטשת בין שני חלקי העם היהודי ויתחילו לנדוד ברחבי העולם כשהם מחפשים לעצמם מכורה אחרת, לא יהיה לעם הזה צבא מגן ולא תהיה לו יכולת לשרוד מול המבקשים את נפשו.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
