א. העשירי אחר-הצהריים יצאנו לבלות - נכדתי, בתי, חתני ואני - ובלילה כבר לא יכולתי לישון. ממש לפני שסגרתי את המחשב, וכיביתי את האורות, הודיעה בתי, שהם בדרך לבית-החולים, שבו תלד.
לכאורה, רק בשל כך נשארתי בארץ, ולא נסעתי לוועידה בשיקאגו - כיוון שהודעה זו משמעותה ברית נוספת, שבה אביא את הרך לבריתו של אברהם אבינו - כבוד גדול, שיש לו משמעות רוחנית כבירה.
ב. אוהבים להפסיד מלחמת יום הכיפורים שינתה דבר מהותי אצלנו. מאז מנהיגותנו - הצבאית כאזרחית - אוהבת להפסיד, ומייחלת שנהיה מנוצחים. בזמנו טבע אפרים קישון את האמרה האדירה, 'סליחה שניצחנו'. כיום העלית שלנו עומדת על כל ראש הר וצווחת, איזה כיף, נוצחנו!
וזה בעניין התאווה של כמה שוטים ממכשלת ישראל לשחרר מחבלים רוצחים תמורת לא-כלום.
ועל כך נהגו הרומאים להגיד, 'אבוי למנוצחים' (vae victis).
ג. עמו"ס "לא המדים עושים צבא ולא הדרגות יוצרות מפקדים", אמר משה דיין, הרמטכ"ל, ולא עשה.
שמעון, עמיתי, זוכר שבשנת 1973 אמר שר הביטחון דיין לאריק שרון, טרם שחרורו מצה"ל: "אם היו מי שהשפיעו על תורת הלחימה של צה"ל ועל אופיו של הלוחם הצה"לי - ניתן למנותם על כף יד אחת". ורמז בכך ששרון הוא אחד מהם. "אם יש מישהו שראוי ביותר להיות הרמטכ"ל הבא של צה"ל" - המשיך דיין - "זה אתה. אבל המפלגה לא תאשר את ההצעה, שאביא בפניה". ושרון הלך הביתה.
במלחמת ששת הימים הובס הצבא המצרי תבוסה כואבת. סאדאת מינה ועדת בדיקה. גנרל פואד נצאר (זה שמרבים לצטט אותו עכשיו), אמר כי הבדיקה הראתה כי סיבת הכישלון הייתה מינויים כושלים של אנשי שלומנו. אנואר סאדאת הסיק את המסקנות, לפני מלחמת יום הכיפורים, והחל לבנות צבא אחר עם תורת לחימה חדשה. בצבא המצרי שלפני סאדאת פרק הזמן המינימלי (פז"ם) לקידום בדרגה היה קדוש, והנה בא האיש וביטל את הביורוקרטיה, שלף קצינים מוכשרים וקידמם שלא לפי התור.
ארבעים שנה לאחר ההלם ההוא, אנחנו עדיין מתבוססים בביורוקרטיה הצבאית הצה"לית המאובנת, אומר שמעון. כפי שאמר המשורר: "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי" [תהלים צ"ה, י'] - דרכי ההיגיון והשכל הישר.
וזה מזכיר לי את מוטי, שהסביר, כי לקידום בצבאנו המפואר נזקקים לעמו"ס - עיתוי, מזל וסוס טוב לרכוב עליו.
ועל כך העיר שמעון (הצפוני), גם הוא מעמיתיי: הבעיה אינה מתחילה במינויים, אלא בעדיפויות של ערכים. אם נאמנות למפלגה והמפלגה הם ערך עליון, או המדינה ומילוי משימות בכישרון. כל השאר הם רק תוצאות-לוואי.
כי מן התיש יש להיזהר רק מצדו הקדמי; מהסוס - רק מצדו האחורי; ומשוטים ממונים - מכל צדיהם.
ד. בריונות ללא שום הסבר הגיוני (פרט לתאוותה להיפגש עם גברים פלשתינים), דחתה
ציפי לבני, שרת המשפטים, את הצעת החוק להפסיק את הפארסה של שחרור רוצחים, כדי שתוכל להיפגש עם הפלשתינים.
ואז פצחה השרה - שכוחה רק בפיה, ועגלתה ריקה לגמרי - במסע שיסוי נגד מתנגדיה. והתנא המסייע שלה פער את לועו היישר מסיורו בקנדה, ושלף את הגווייה החבוטה של השמאל, יהיה עוד רצח. המומחים לרצח פוליטי מאיימים, שיהיה עוד רצח.
אכן, דוגמה למופת של בריונות לשמה, שנועדה למנוע כל ביקורת על טיפשות השרים.
ה. הושכחה בצוות האוויר של אחד ממטוסי התובלה דקוטה, שהצניח את הצנחנים ליד מצר מיתלה, ב-29 באוקטובר 1956 בערב, היו שלוש נשים - כמעט כל הנשים, שהיו אז בצוותי האוויר של חיל האוויר. ההצנחה החלה את מלחמת סיני - שימים רבים נקראה מבצע ("קדש", או "סיני"), ולא שמנו לב, שזו מלחמה.
מלחמת מאה השעות - קרא לה אחד המחברים - סיימה, למעשה, את מלחמת העצמאות, ופתחה עידן חדש. בעצם היא לא הייתה מלחמה אמיתית, אלא חלק מקנוניה בריטית-צרפתית-ישראלית, שבמסגרתה הציגה ישראל מלחמה, שתהיה תואנה לבריטים ולצרפתים לפלוש למצרים, כדי להשתלט מחדש על אזור תעלת סואץ.
אם תרצו - זו אחת הקונספירציות, שממשלתנו הייתה מעורבת בהן, וחלק גדול מהקצונה הבכירה לא ידע עליה דבר.
צה"ל נכנס לסיני בסדר-כוחות של יותר משתי אוגדות (זו הייתה ההפעלה המבצעית הראשונה של מפקדות אוגדה בצה"ל), וביצועיו היו בינוניים ומטה מול כוח מצרי נחות כמותית. במהלך הקרבות הודחו מח"ט ומפקד אוגדה. הלקחים היו רעים, והשפיעו לטווח ארוך: הם חיזקו את היהירות הישראלית. אחרי המלחמה, כרגיל, לא הפיקו לקחים, והמשיכו בפיתוח רעיונות לא-נכונים - עד שהמערכת כשלה במלחמת יום הכיפורים; וגם אז לא תיקנה את עצמה.
חכמינו אמרו, "אין האסיר מתיר עצמו מבית-האסורים" [מסכת ברכות ה'] ו"אין הבור מתמלא מחולייתו" [ברכות ג', ע"ב]. כלומר, קשה למערכת לבקר את עצמה, ולתקן את משגיה, ודברים כאלה נדירים מאוד. מערכת הביטחון צריכה לחץ חיצוני, כדי להשתפר, ולשרת את העם ואת המדינה ולא את צורכי מנהליה.
ועוד דבר קטן - למרות שיש הרבה רחובות על שמה, הושכחה מערכת סיני לחלוטין בזירה הציבורית.
ו. "אִם תמשוך צפונהּ" בלי קשר לתאריך, נפתחה העונה החדשה בסדנת אלפרדו להפקת לקחים, שאני ממארגניה.
אשתקד דנו במחקרינו על מלחמת יום הכיפורים, ואולי נשוב לנושא - כשיצוצו נושאים חדשים.
עונת תשע"ד מוקדשת להפקת לקחים, ויש בה עניין רב ונושאים סוערים - כיוון שהנושא טעון ומעורר מחלוקות.
את העונה החדשה פתחה ד"ר ארנה מוקדי-שביט, שהציגה את הסרט, שעשתה עם יעל, בתה - אם תמשוך צפונה. הסרט קשה, ומתאר את הקרב האחרון של רס"ן ד"ר רפי מוקדי, אביה של ארנה, שהיה מפקד פלוגת הסיור 87 בחטיבה ממוכנת 8 במלחמת ששת הימים.
החטיבה בפיקודו של אל"ם אלברט מנדלר לחמה באזור כונתילה במזרח סיני, ואז התפצלה: גדוד הטנקים שלה, גדוד חרמ"ש והסיירת החטיבתית עלו צפונה, בפיקוד המח"ט, כדי להצטרף לכוחות, שנועדו להבקיע לרמת הגולן.
סיפור הקרב של חטיבה 8 בפריצה לגולן מוצג בפירוט רב בסרט, ובעיקר החיפושים אחר רפי מוקדי ואחר הטנק שלו, שנפגעו בקרב - סיפור קשה מאוד, שראוי להילמד בכל קורס פיקוד.
