הרהורים בעקבות זיכויו המוחלט של ליברמן

זיכויו המוחלט, פה אחד, של אביגדור ליברמן, בידי הרכב מיוחד של שלושת שופטי בית המשפט השלום, בירושלים, מעוררת מעבר לעובדת החפות שתלווה אותו, מכאן ואילך, כל חייו, שאלת האשמה שהודבקה לו, משך שנים הרבה. איני יודע אם האשם רובץ לפתחה של השפה העברית דווקא, שעה שהיא קושרת כל דבר לשורש המילה א.ש.ם.

מי שהוגש נגדו כתב-אישום - ואפילו טרם הגיע כתב-האישום לידיו, יכונה, מכאן ואילך, בכל פרסום שהוא בשם "הנאשם". המסמך שהוגש נגדו, קרוי - כמובן - "כתב-אישום", ומסמך זה כולל שורה של "אישומים" המפורטים נגד "הנאשם", המהווים את בסיסו של "כתב-האישום" שהוגש נגדו.


שחיקת חזקת החפות


לא ברשימה אחת ולא בשתיים, אלא בהרבה יותר מכך, עמדתי על עצם עובדת שחיקתה של חזקת החפות העומדת לחשוד, שטרם הוגש נגדו כתב-אישום לבית המשפט. הדברים נכונים אף במשנה עוצמה וביתר תוקף, במקרה של מי שהוגש נגדו כתב-אישום לבית המשפט. אחזור ואשנה, אשנה ואחזור - פעם אחר פעם - כי הגשת כתב-אישום לבית משפט נגד נאשם ואפילו שכלולים בכתב-אישום זה אישומים חמורים, אינה מהווה מתכון בטוח להרשעה.

בשנים האחרונות, שוחק המחוקק - ויחד עמו במידה לא מבוטלת של שחיקה, בכל הכבוד הראוי - בית המשפט העליון, את זכויותיהם של חשודים שטרם הוגש נגדם כתב-אישום, כאשר הדברים נכונים, על אחת כמה וכמה, בכל הקשור למי שהוגשו נגדם כתבי-אישום. מי הרוצה להתעמק בסוגייה של שחיקת זכויותיהם של חשודים, שטרם הוגש נגדם כתב-אישום, מוזמן לקרוא את ספרה המצוין של פרופ' רינת קיטאי-סנג'רו "המעצר: שלילת חירות טרם הכרעת הדין", שיצא לאור לפני כשנתיים ימים.

מאחר שבענייני נאשמים שהוגש נגדם כתב-אישום עסקינן, הרי אשוב לעניין זה, תוך שאציין, כי שחיקת זכות החפות של מי שהוגשו נגדם כתבי-אישום וטרם נחרץ דינם, כאשר בוודאי ובוודאי טרם ניתנה הכרעת דין מכריעה בעניינם, נעשית - בכל הכבוד הראוי - בידי בית המשפט העליון, דווקא. בשורה של פסקי-דין שיצאו לאחרונה, מלפני בית המשפט העליון, מרחיב בית המשפט העליון את ההלכה הפסוקה, בכל הקשור לאישי ציבור, נגדם הוגשו כתבי-אישום הכוללים אישומים חמורים, תוך שהוא רואה באישומים חמורים אלה, ראיות מנהליות, המצדיקות התפטרותם של אישי ציבור אלה מכהונותיהם הציבוריות.

כך נהג בית המשפט העליון, בפסק-הדין שהוציא מלפניו, לפני כחודשיים ימים, בפרשת ראשי העיר המכהנים של נצרת עילית ורמת השרון, שמעון גפסו ויצחק רוכברגר, וכך נהג הוא בפסק-דין נוסף שהוציא מלפניו, מאוחר יותר, בית המשפט העליון, בפרשת ראש העיר המכהן של העיר בת-ים, שלמה לחיאני. שפע של ביקורת נמתחה על-ידי ועל-ידי אחרים, בכל הכבוד הראוי, על כך שבית המשפט העליון אילץ ראשי ערים מכהנים להתפטר מכהונתם הציבורית טרם הרשעה, ואף קבע כי אם ייבחרו הם מחדש, חייבת מועצת העיר להתכנס כדי לאשר או לפסול בחירתם המחודשת לתפקידם זה, כראשי עיר מכהנים, מחדש.


"הרשעה" תקשורתית מוקדמת


אביגדור ליברמן חסך מעצמו את הביזוי הכרוך בהדחתו והעברתו מכהונתו, לה השתוקק - הלא היא משרת שר החוץ - בכך שלא כיהן, מלכתחילה, בתפקיד זה, בין אם הדבר נעשה מיוזמתו-שלו ובין אם הדבר נעשה לפי הוראות היועץ המשפטי לממשלה. בכל מקרה, אין איש יכול להידבק בכך שאביגדור ליברמן נשא ונושא כתם של קלון וכתם של מי שלכאורה הורשע בפלילים, בכל הקשור להתנהלות הציבורית של המדיה המשודרת והכתובה כלפיו, הגם שאדם זה, לא הורשע, מעולם, בעניינים שבהם ייחסה לו המדיה המשודרת והכתובה הרשעה ציבורית - בפועל ולמעשה.

קל מאוד שלא לחבב את אביגדור ליברמן. הוא בוטה. הוא מתנהג, כדבר שבשגרה בגסות ובדורסנות, ואף מימדי גופו משווים לו מראה של בריון קלאסי, בכל הכבוד הראוי. יחד עם זאת, דווקא בשל כל הנסיבות הללו, שאינן מחבבות את ליברמן על הציבור, חייבת הייתה המדיה הכתובה והמשודרת לנהוג באיפוק רב יותר, בכל הקשור אליו, תחת "להרשיעו" בכלי התקשורת השונים, טרם נחרץ דינו וטרם זוכה הוא, כפי שאירעו והתרחשו דברים, היום, בפסק-דין בהרכב מורחב של שלושה שופטי בית משפט השלום, בירושלים.


אכן יש שופטים בירושלים


אין לי אלא להביא ציטוט מדבריו של שופט בית המשפט העליון (כתוארו אז), בעניין עתירתו של הרב מאיר כהנא ז"ל, נגד יו"ר הכנסת דאז, שלמה הלל, שסרב להעלות על שולחן הכנסת הצעות חוק גזענית של ח"כ מאיר כהנא, בשעתו. מאיר כהנא הציע הצעת חוק, לפיה רק בן העם היהודי יוכל להיות אזרח מדינת ישראל. לא-יהודי יהא במעמד של "גר תושב"; ויוטלו עליו החובות של "מיסים ועבדות"; לכל גר תושב יובטחו זכויות אישיות; גר תושב לא יגור בתוך תחומי שטח השיפוט של העיר ירושלים ועוד עניינים נוספים.

משסרב יו"ר הכנסת דאז, שלמה הלל יבדל"א, להעלות את הצעת החוק של ח"כ מאיר כהנא ז"ל, לדיון על שולחנה של הכנסת, עתר כהנא לבג"ץ ודרש ממנו לחייב את יו"ר הכנסת להעלות הצעת חוק זו על שולחנה של הכנסת. לעניין זה כתב השופט, פרופ' אהרן ברק, דברים, בזו הלשון: "כוחנו בשמירה קפדנית על שלטון החוק ועל חוקיות השלטון, גם כאשר משמעות הדבר מתן ביטוי לדעות שאנו סולדים מהן" [השופט אהרן ברק, בבגץ 742/84 הרב מאיר כהנא נ' שלמה הלל, יו"ר הכנסת].

גם אם חלק ניכר ממעצבי דעת הקהל, במדיה המשודרת, האלקטרונית והכתובה, אינם רואים עין בעין עם דעותיו הפוליטיות של אביגדור ליברמן ועם מפלגת "ישראל ביתנו", עדיין זכאי אביגדור ליברמן לכך, כי לא ירשיעו אותו בכיכר עיר, בדרך של ציד מכשפות ובדרך של עריכת לינץ' ציבורי. למי ששכח, נזכיר, כי מי שמרשיעים או מזכים נאשמים הם בתי-משפט במדינת ישראל והרשעה של אדם בידי המון, סקילתו באבנים ויצירת לינץ' ציבורי נגדו, מאפיינת מדינות שאינן מתירות למדיה, בצורותיה השונות, חופש ביטוי כה נרחב, כפי שמאפשרת זאת מדינת ישראל.

טוב שבא הרכב של שלושה שופטי שלום בירושלים והזכיר לנו - פעם נוספת - כי מי שמרשיע ומי שמזכה, במדינת ישראל, הם בתי-המשפט ולא העיתונות והתקשורת המשודרת והאלקטרונית. אין לנו אלא לסיים באמרתו של מנחם בגין, לפיה: "יש שופטים בירושלים".