דנקנר וקפטן סמית

נתחיל מהשורה התחתונה. החלטתו של השופט איתן אורנשטיין בתיק אי.די.בי נכונה ומתבקשת. היא מאזנת היטב בין שני עקרונות חשובים: כיבוד רצונם של הנושים, והבטחה שקונצרן כה גדול יעבור לידי מי שיוכל לשלם תמורתו ושיהיה ברור מיהו.

חשוב גם לקצר ככל הניתן את תקופת האי-ודאות בה מצוי אי.די.בי, ולכן היה מקום להחלטה שמשמעותה: מוטי בן-משה ואדוארדו אלשטיין יקבלו את השליטה, בכפוף לכך שיינתנו תשובות מספקות ליכולתם הכספית ולמבנה השליטה בעסקיהם. אני מכיר שופטים שהיו מושכים את העסק הזה עוד כמה שבועות ואפילו כמה חודשים, אך אורנשטיין הגיע למסקנה במהירות, פרסם אותה עוד יותר במהירות ומנסה ליישם עוד במהירות האפשרית. האם זה ייתכן – על כך כבר עמד כאן יואב יצחק.

מה שאני לא מצליח להבין, הוא מדוע רשות ניירות ערך וכונס הנכסים הרשמי סברו שיש לדחות את הגילוי עד לאחר מכירת השליטה. כפי שאומר אורנשטיין בצדק רב, זה עלול להיות מאוחר מדי. שני פרופסורים מכובדים – שמואל האוזר ודוד האן – לא מבינים לבדם את הנקודה הכל-כך ברורה הזאת? מגיע לנו הסבר.

מצד שני, יש לי שתי הערות קטנות ותמיהה אחת גדולה על החלטתו של אורנשטיין. ההערה הקטנה הראשונה: אורנשטיין אומר שאינו רואה את הצעתם של נוחי דנקנר ואלכסנדר גרנובסקי כהצעה של אי.די.בי עצמה, אך באותה נשימה מתייחס להתנגדות של החברה ואומר (אם נעביר את שפתו המדודה לשפת העם) שבמצבה הנוכחי מוטב שתשתוק. אני יודע שזה לא אותו הדבר, אבל בכל זאת – סתירה קלה.

ההערה הקטנה השנייה: אורנשטיין אומר שדנקנר אינו יכול לבוא בטענות על העדר הגילוי מצידו של בן-משה, כאשר גם גרנובסקי לא ממש נחשף. אני לא מבין מה עניין שמיטה להר סיני, ובמיוחד כאשר בסופו של דבר אורנשטיין עצמו מגיע בדיוק לאותה מסקנה.

התמיהה הגדולה: בכל 48 עמודי החלטתו של אורנשטיין, על למעלה מ-16,000 המילים שיש בה, לא ראיתי אפילו פעם אחת את המילה "עובדים". מדובר באלפים רבים המועסקים בסלקום, שופרסל, כלל ביטוח ויתר חברות הקונצרן, אך אורנשטיין מתעלם לחלוטין מהשאלה מה יעלה בגורלם. הם גם לא היו צד לדיון. אצל ורדה אלשיך, עם כל הביקורת שלי עליה, זה לא היה קורה. היא הייתה מבקשת לשמוע מהרוכשים מה תוכניותיהם וכמה מן העובדים בכוונתם להעסיק, והייתה מכניסה זאת כשיקול חשוב בהחלטתה.

יתרה מזאת: כאשר מצרפים את חוסר הידיעה על בן-משה ואלשטיין, עלול להתעורר החשש שהם ינסו למקסם במהירות את רווחי הקונצרן כדי להחזיר את השקעת העתק שלהם בו. זה כמובן לגיטימי, אך בית המשפט רשאי ואף צריך להביא זאת בחשבון. עוד לא מאוחר לתקן השמטה זו ולבקש מן השניים הבהרות גם בנושא זה.

עוד משהו על אורנשטיין, ודווקא משום שאני סבור כאמור שהוא קיבל את ההחלטה הנכונה. היה ראוי שבתיק הזה ידונו שלושה שופטים. איכשהו לא סביר בעיני, שאדם אחד – מוכשר ככל שיהיה, חכם ככל שיהיה, הגון ככל שיהיה – יכריע לבדו בגורלם של מיליארדים רבים של שקלים ואלפים רבים של עובדים.

כאשר בית המשפט המחוזי דן בערעור על פסיקת מזונות של כמה מאות שקלים, הוא יושב בהרכב של שלושה שופטים. תיקי פשיעה חמורה, שהשלכותיהם החברתיות והמשקיות מזעריות, נדונים בפני שלושה שופטים. נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, דוד חשין – שכיהן בפועל בעליון והיה נשיא גם בנצרת – החליט בענווה ובחוכמה לצרף אליו עוד שני שופטים להכרעה בגורל הבחירות בבית שמש.

מול כל אלו, האם בתיק אי.די.בי מספיק שופט אחד? לא היה כדאי לשמוע עוד שתי דעות? והרי במחוזי בתל אביב יש מחלקה כלכלית ויש עוד שופטים העוסקים בפירוקים, ולא מדובר בתיק שהיה משבית את השלושה למשך חודשים. הותרת המלאכה בידי אורנשטיין לבדו היא טעות שלו ובעיקר של הנשיאה דבורה ברלינר. כדאי להפיק לקחים לעתיד.

אדוארד סמית היה רב-החובל שתחת פיקודו טבעה הטיטניק והוא האחראי לאסון, לא הקרחון בו התנגשה. סמית ידע שהקרחון שם, אך לא קיבל בזמן את ההחלטות הנכונות. נוחי דנקנר היה רב-החובל שתחת פיקודו כמעט וטבע קונצרן אי.די.בי. הוא ראה את המשבר של 2008 (ולמרבה האירוניה דווקא התכונן לא רע לקראתו), הוא ראה את הרגולציה הפוגעת בסלקום, הוא ראה את המחאה החברתית המזיקה לשופרסל, הוא ראה שמעריב מדמם ללא הרף. הוא ראה את הכל, אך לא קיבל בזמן את ההחלטות הנכונות. לכן דנקנר אחראי, וכל השאר הוא טיעונים להקלה בעונש.

אין כל ספק שנושי אי.די.בי איבדו את האמון בדנקנר, ואפשר בהחלט להבין אותם. ככלות הכל, הוא האיש שתחת שרביטו יאלצו לספוג תספורת של 30%. השאלה הגדולה היא, מה יקרה אם הצעתם של בן-משה ואלשטיין תיפול אחרי הליך הבדיקה. האם אורנשטיין יכפה על הנושים להותיר את הקונצרן בידי המתמודדים היחידים שנותרו – גרנובסקי האלמוני ודנקנר הכושל? האם יפתח מחדש את ההתמודדות וידון את אי.די.בי לעוד תקופה של חוסר ודאות? או שמא ידחה את הסדר הנושים וכמעט יכריח את הנושים לבקש את פירוק הקונצרן?

הערה קצרה בנוגע להשקעה בולטת נוספת של דנקנר: בנק קרדיט סוויס. הרגולציה כמעט ואינה מותירה מרווח תמרון של השקעה בישראל לקונצרנים הגדולים ולכן הם נאלצים לחפש השקעות בחו"ל. הטעות הגדולה של דנקנר הייתה, שהוא הלך על תחום שאינו מכיר ובוודאי שאין לו בו יתרון יחסי – בנקאות בינלאומית. הוא היה צריך לנתב את עודפי המזומנים של אי.די.בי לתחומים סינרגטיים יותר לפעילות הקונצרן (למשל: חברות סלולר או רשתות מזון), ובוודאי שלגוון הרבה יותר את ההשקעות. זהו כישלון קולוסאלי, שמן הראוי שיהווה תמרור אזהרה לכל איש עסקים: תתמקד במה שאתה מבין בו ואל תקפוץ מעל הפופיק.

בן-משה מטריד אותי לא רק בגלל האנונימיות שלו, אלא גם בגלל הסגנון השחצני והבריוני שלו. הוא עוד לא קנה את הקונצרן, וכבר מכריז שיעשה בו גדולות ונצורות, אם כי לא אומר שום דבר שמעבר לנאומי בחירות. הוא תוקף בשצף-קצף את דנקנר, כאילו הלה הוא בעל-מכולת נוכל. הוא מפטר בהבל פה את כל מנהלי אי.די.בי, מבלי שפגש אישית איש מהם.

בן-משה, היחצ"נים שלו ועורכי דינו מתנהגים כאמור גם בבריונות מילולית, הן בהודעות לעיתונות והן במסמכים המוגשים לבית המשפט. הדוגמה הבולטת ביותר היא האיום לתבוע את רו"ח יהודה ברלב על חוות הדעת שהכין עבור דנקנר. או שעורכי הדין של בן-משה לא יודעים שאין להם עילת תביעה, ואז כישוריהם המשפטיים מוטלים בספק רב; או שהם יודעים ובכל זאת מאיימים, ואז מידת האתיקה שלהם מוטלת בספק רב. ובכל מקרה, בן-משה הוא האחראי להתנהלות הזו, שרחוקה מאוד מלהתאים למי שרואה את עצמו עומד או-טו-טו בראש הקונצרן הגדול ביותר בישראל.

זה מוביל אותי לעוד נקודה. קראתי בגלובס מאמר ולפיו אורנשטיין קיבל החלטה אמיצה, והדף את הנסיונות לתאר בזלזול את בן-משה כ"גרוזיני" ואת אי-רצונה של העילית העסקית לקבל מישהו שאיננו "משלה". המאמר הזה, של עיתונאית מעולה שאני מלא הערכה כלפיה – סטלה קורין-ליבר – מחייב שתי הערות עובדתיות.

האחת: כפי שראינו, ההתלהמות הייתה דווקא בעיקר נחלתו של בן-משה. השנייה: כך אושרה הצעתם של בן-משה ואלשטיין באסיפת הנושים. תחילה היא קיבלה 71% מהקולות לעומת 29% שניתנו להצעתם של דנקנר וגרנובסקי. כאשר התבקשו הנושים להצביע רק על הצעתם של בן-משה ואלשטיין, היא השיגה את הרוב הדרוש של 75%. אתם יודעים מי הכריע את הכף? בנק לאומי. זה שרצה למחוק לדנקנר 150 מיליון שקל מחובותיו האישיים. אז אני ממש לא מבין מהיכן באה האמירה בנוגע ליחסה של האליטה לבן-משה.