אם תימשך המגמה של הגשת תביעות ייצוגיות מופרכות וסחטניות, עלול מכשיר חשוב זה למצוא את עצמו במצב של "זאב זאב". וכך, במקום שהציבור ייצא נשכר - הוא ישלם את מחיר רשלנותם של עורכי דין תאבי בצע.
ההתרשמות הבלתי-אמפירית של כותב שורות אלו היא, כי הרוב המכריע של הבקשות לתביעות ייצוגיות מוגשות לא משום שמישהו באמת רוצה להפסיק עוולה, אלא בגלל שמאחוריהן עומדים עורכי דין שרוצים לעשות כסף קל. החשבון שלהם פשוט: נמצא עילה, נמצא תובע, נגיש תביעה (ואין אגרה על בקשות אלו), נפחיד קצת את הנתבע, והוא ישלם לנו "ערכי מטרד" - מה ששווה לו להוציא כדי לא לנהל הליך, ולו רק כדי לחסוך בהוצאות.
איך אני יודע שזה המצב? משום שיש הרבה יותר מדי הסדרי פשרה, בהם מי שיוצאים נשכרים הם בעיקר, ולעיתים רק, התובעים ובאי-כוחם. בהרבה יותר מדי מקרים, מוכנים הנתבעים להבטיח שיפסיקו לעשות את מה שהם עושים, אולי יתרמו משהו לקהילה, וגם ישלמו עשרות ואפילו מאות אלפי שקלים לתובעים ולבאי-כוחם. כאמור, לנתבעים זה הרע במיעוטו מבחינה פיננסית, וגם בהיבטים של זמן ניהולי ושל יחסי ציבור.
לזכותם של בתי המשפט יש לומר, שהם ערים לתופעות הללו. בית המשפט העליון כבר הזהיר מספר פעמים מפני ניצול לרעה של התביעה הייצוגית, ובתי המשפט המחוזיים לא מהווים חותמת גומי להסדרים המיטיבים בעיקר עם עורכי הדין של התובעים. לפעמים הם שולחים את הצדדים לעוד סיבוב של מו"מ כדי לשפר את התועלת לציבור, לפעמים הם מפחיתים את הגמול לתובע ואת שכר הטירחה לבא-כוחו, לפעמים הם כורכים את תשלום השכר בביצוע החלק הציבורי של הפשרה.
בכך לא די. בתי המשפט צריכים להכביד את ידם בצורה הרבה יותר משמעותית על מגישי תביעות סרק וגם על אלו שתובעים עשרות ומאות מיליונים, ובסוף מתפשרים על גרושים (לציבור, כמובן). במקרה הראשון, יש לחייב את התובעים בהוצאות כבדות, ומיד נעיר על כך עוד משהו. במקרה השני, יש להעניק להם סכומים קטנים שיביעו את מורת רוחו של בית המשפט מהניפוח המקורי של התביעה.
כאמור, עוד מילה על תביעות סרק. בהחלט צריך להתחיל לחשוב על חיוב אישי של עורכי הדין במקרים כאלו. פסק הדין בנוגע לאגן מכתשים המובא כאן, הוא דוגמה בולטת. השופטת
שרה דברת דחתה אותה בעיקר מנימוקים משפטיים, המצויים בנחלתו הבלעדית של מייצג התובעים, עו"ד רם גורודסקי. למה שהם ישלמו 35,000 שקל על התנהלות פגומה (בלשון המעטה) של בא-כוחם? למה שהם ישלמו בגלל ייעוץ מקצועי לקוי (שוב בלשון המעטה)?
אין זה פשוט להטיל חיוב אישי על עורך דין, כל עוד לא מדובר בהתנהגות בוטה שלו-עצמו במהלך הדיון. צריך גם להיזהר מאוד ממדרון חלקלק, שירתיע עורכי דין מלבצע את חובתם. אך גם אין להשלים עם מצב בו עורכי דין פועלים בצורה שאותה מתארת דברת: חוסר תום לב, הסתרת מידע, ניצול לרעה של הליכי בית משפט. מה שוודאי-אפשר לעשות בקלות, הוא להפנות במקרים המתאימים את פסקי הדין ללשכת עורכי הדין כדי שזו תפעל במישור האתי נגד אותם עורכי דין.
לתובעים מומלץ לקבוע "ברחל בתך הקטנה" בהסכמי ההתקשרות, באלו מקרים יהיה על עורך הדין לשלם מכיסו הוצאות שייפסקו נגדם. לא ייתכן שעורך הדין יהיה רק בצד שרץ לתקשורת ומשם רץ לבנק, ולא ישא בשום אחריות כאשר מתברר שהתנהלותו הייתה כמו זו שמתארת דברת בפסק דינה.
