שלום או הסכם שלום - זאת השאלה

הסיבה היחידה שבשלה הסכם השלום עם מצרים לא התדרדר עדיין לכדי מלחמה, היא אותה סיבה שבשלה אין לנו מלחמה עם סוריה - ההרתעה הישראלית. למעשה, אם תבחנו את המצב שלנו ב-39 השנים האחרונות בגבולנו עם סוריה ובגבולנו עם מצרים, תגלו שאין הבדל, ואם יש הוא לטובת הגבול הסורי.

אכן, סוריה מאפשרת העברת נשק לידי החיזבאללה והוא זה שנלחם נגדנו. באותה מידה, מצרים גם אם באופן יותר פסיבי, אפשרה העברת נשק לידי החמאס שנלחם בנו אף יותר.

בסיכומו של דבר, השגנו מול סוריה בדיוק מה שהשגנו מול מצרים, בלי וויתורים, בלי טקסים ובלי הסכם, וגם בלי להעמיד בסכנת חיים יום-יומית את אנשי ה"שגרירות" שלנו.

במשך עשרות שנים היה המוטו של השאיפה לשלום בישראל הפסוק "הביאו את היום". ההנחה הייתה שניתן על-ידי איזשהו מסמך קסמים שיירקם בין מנהיגים וייחתם בטקס חגיגי להביא כהרף עין לשינוי המציאות.

כדי להשיג את ההסכם הזה, אנו כבר שחררנו אלפי מחבלים רוצחים. ויתרנו על שטחים ובהבל פינו וויתרנו כמעט על כל נכס אסטרטגי ועל אתרי מולדת המהווים את מהות קיומנו. אבל כבר היום ברור שגם אם יקרה נס וסרבני השלום הסדרתיים יהיו מוכנים לחתום על נייר כלשהו, הוא לא יחייב אף אחד מהציבור שהם כביכול מייצגים, אשר בהזדמנות הראשונה יפיל את שלטונו של אבו מאזן, וישים במקומו את שליטי עזה, או קיצוניים מהם.

כדי להשיג שלום, לא צריך משא-ומתן, לא צריך טקסים, צריך פשוט להפסיק את האלימות, ולעבור לחיות בשלום, ובדו-קיום. צריך לדאוג לרווחת כל הצדדים בדיוק במקום בו הם נמצאים עכשיו. כן, הכוונה לצאצאי ה"פליטים", שעד היום מוחזקים כבני ערובה נטולי זכויות בקרב אחיהם הערבים. צריך לשמר את הקיים, שהוא הרע במיעוטו, ובעצם הוא הטוב מכל העולמות.

הניסיון מלמד, כי דווקא כאשר אין משא-ומתן פעיל על אוטוטו הסכם שלום, המתחים יורדים והפעילות הטרוריסטית דועכת. החיים חזקים מכל גחמה פוליטית. הצורך להתפרנס, והעובדה שהמצב בסך-הכל די נעים למרות הכל, עושים את שלהם. במיוחד בהתחשב באלטרנטיבה.

עד שמגיעים הפוליטיקאים הציניים שרוצים "לעזור" לנו להגיע לשלום, ובעצם מעוניינים לעשות הון פוליטי מכך שהם מסכסכים אותנו עוד יותר.

אם הם באמת רוצים לעזור (למשל, האיחוד האירופי) שיבינו שצריך לעזור לאנשים בשטח, לא בדיונים בז'נבה; להרחיב כבישים, במקום משאים-ומתנים חסרי תוחלת; להקים מפעלים במקום כנסים מיותרים; לשבח ולטפח את הטוב הקיים בשפע, במקום לחפש את הרע במקום שהוא קיים בדוחק; להוציא הודעות שבח אופטימיות, במקום הודעות גינוי פוליטיות עם ניחוח אנטישמי.

והכי חשוב - להפסיק לטפח אשליות לאומניות שלעולם לא ניתן יהיה להגשימן, בקרב לאומים שמעולם לא היו קיימים ואין בהם צורך אמיתי.

אני לא משלה את עצמי. קיימת שנאה בין האנשים משני הצדדים [1]. השנאה רק הלכה וגאתה ב-20 השנים האחרונות של חתירה בלתי-נלאית להסכמי שלום ערטילאיים. אמצעי ביטחון כדי למנוע התפרצות מעשי איבה ימשיכו להיות חיוניים.

אבל הצרכים היום-יומיים עושים את שלהם [2]. החיים זה לצד זה הם אפשריים, אם רק יניחו להם להמשיך. התנאי היחידי שיש להסכים עליו הוא הצורך להפסיק את ההסתה ואת ההאדרה של מעשי האלימות. הרשות של אבו מאזן זקוקה לנוכחות כוחות צה"ל בשטח כדי לשמור על היציבות השלטונית שלה. זה המעט שהיא נדרשת לעשות בתמורה.

המשך קיום הרשות ייתן לתושביה את האפשרות לנהל את חייהם באוטונומיה מלאה, ללא תחושה של "כיבוש". מכאן ואילך יהיה צורך בהרבה סבלנות. זה לא ייגמר תוך דור אחד, ואולי אף כמו באירופה יידרשו מאות שנים. אבל רק פיוס אמיתי בין אנשים, הנחת המחלוקות בצד, והשלמה עם המציאות כפי שהיא, רק היא מהווה שלום.

זה השלום האמיתי. שלום בין בני אדם, לא בין דיפלומטים. שום פיסת נייר לא יכולה להוות לו תחליף.

1. 84% מהפלשתינים בעד הטבח בישיבה.

2. הרשות הפלשתינית: יעד היצוא השני של ישראל אחרי ארה"ב.