מה מסוכן יותר לעתידה של ישראל - הגרעין האירני או מכוניות החונות על המדרכה? לכאורה, שאלה טיפשית לחלוטין. למעשה, במבט מעמיק יותר, התשובה ממש אינה צפויה.

פצצת אטום אירנית עלולה להמית רבבות ישראלים ולגרום לנזק אדיר, אבל - לצד הרצינות המובנת מאליה שיש לייחס לאיום זה - היא אינה יכולה לחסל את ישראל. לעומת זאת, כאשר מכוניות חונות דרך קבע על המדרכה, הדבר נובע מזלזול מוחלט בחוק - וזהו תסמין של מחלה העלולה להיות קטלנית.

שמירת החוק הפכה להיות אופציה. שמירת החוק נתפסת כעניין שיש להתחמק ממנו אם רק אפשר. שמירת החוק היא עסק לפראיירים. המחלה הזו פשתה לאורכה ולרוחבה של החברה בישראל והיא מקיפה את כל תחומי חיינו. זה מתחיל בעבירות חניה ותעבורה, עובר להתעלמות מפסקי דין ומסתיים בפיצוץ מכוניתו של פרקליט ובאיומים על חייו של שופט.

כולנו לוקים במחלה הזאת, מי יותר ומי פחות. כאשר אני כהולך רגל עובר באדום משום שאין בסביבה שוטר - סימן שאני מזלזל בחוק. מי שרושם הוצאה פרטית כהוצאה עסקית משום שהוא יודע שהסיכוי שייתפס הוא בערך אחד למיליון - סימן שהוא מזלזל בחוק. מי שמאפשר לכלבו לטנף את המדרכה משום שפקחי העירייה לא קיימים - סימן שהוא מזלזל בחוק. וכל אחד מאיתנו יכול לתת עוד ועוד דוגמאות.

אחרי מאות שעות בבתי המשפט אני יודע בבירור, שאם עשרה נאשמים צריכים להתייצב ביום מסוים ובשעה מסוימת, לפחות שניים מהם לא יגיעו. ואני גם יודע בבירור, שאם בכלל יוצאו להם צווי הבאה ואם המשטרה בכלל תאכוף אותם, זה לא ימנע מהם להיעלם גם בפעם הבאה. במישור המשפט האזרחי אני יודע בבירור, שאם אדם יתבע חוב שלא שולם לו, טובים הסיכויים שהחייב יתחמק מהדיון ויצפצף על פסק הדין.


אנרכיה המובילה להתפוררות


אין להקל ראש במשמעות של התופעות הללו, וזאת בשל שתי סיבות. הראשונה: כשם שטרור פורח על קרקע של תמיכה או לפחות העלמת עין, כך גם הפשיעה החמורה והשחיתות החמורה פורחות על קרקע של הפרות חוק קטנות. משפחות הפשיעה ואישי הציבור המושחתים מקבלים רוח גבית בדמות צפצוף על החוק. לכן, אי-אפשר להדביר את הפשעים הקשים אם מתעלמים מהפשעים הקטנים.

השנייה: התעלמות מהחוק מובילה בהכרח ובמישרין לאנרכיה, שהיא המובילה להתפוררות של חברות ומדינות. כאשר אדם לאדם זאב, כאשר איש את רעהו חיים בלעוֹ - אין קיום לחברה האנושית. החוק הוא המעצור בפני מצב זה, וכאשר המעצורים אינם פועלים - אין מה שיבלום את ההתדרדרות לתהום.

ישראל כבר מצויה במדרון הזה, ולא נחזור על הדוגמאות שכאמור כולנו רואים - וגם עושים - מדי יום. זו הסיבה לכך שהמכוניות החונות על המדרכה מסוכנות לעתידנו הרבה יותר מאשר נשק אטומי בידי האייתולות. הם יכולים לפגוע בנו; אבל רק אנחנו יכולים להרוס את עצמנו.


פחות זכויות ויותר אזרח


אי-אפשר לרפא את המחלה הזאת באמצעות משחה ואנטיביוטיקה. יש כאן צורך בניתוח קשה, בהשתלת איברים ובשיקום שאחריו שינוי מוחלט באורח החיים. כדי שזה יקרה, יש צורך קודם כל להכיר בקיומה של המחלה ולהבין את חומרתה. לאחר מכן יש לגייס את כל מי שיש לו מה לתרום: המחוקק, בתי המשפט, המשטרה, הפרקליטות, רשויות האכיפה האחרות, בתי הסוהר, מערכת החינוך, אישי רוח.

הדרך לריפוי תמיד עוברת דרך מכאובים וקשיים, ובמקרה שלנו - ייתכן שייפגעו זכויות אזרח. מובן שיש להימנע מכך ככל האפשר, אך אין להירתע מצעדים חיוניים רק מסיבה זו. אני מעדיף קצת פחות זכויות וקצת יותר אזרחים. אני מעדיף את זכויותיו של החף מפשע על פני אלו של האשם, את אלו של הקורבן על פני אלו של הקורבן.

בשבועות הקרובים נציג כאן, מדי יום ראשון, התייחסות לאחד מהחלקים באותו טיפול שורש. אני לא תמים עד כדי כך שאחשוב שהכל יקרה בבת אחת, ואפילו לא שחלק יקרה בהדרגה. יש יותר מדי אנשים שיש להם מה להפסיד, יש יותר מדי הרגלים מושרשים, יש יותר מדי צורך בתעוזה ובראייה לטווח ארוך. אך אי-אפשר לעמוד מנגד. "לא תעמוד על דם רעך", ציוותה התורה - קל וחומר כאשר מדובר בדמה של החברה הישראלית כולה.