חס וחו"לילה

מה המשותף למוטי זיסר, נוחי דנקנר ובנק הפועלים? - כולם חטפו מכות כואבות בנסיונותיהם לפעול בחו"ל. זיסר שהתמקד בפעילות נדל"ן במזרח אירופה איבד את אלביט הדמיה, דנקנר עומד לאבד את אי.די.בי בין היתר בשל ההשקעות בקרדיט סוויס ובלאס וגאס, ולמזלו של בנק הפועלים - הזבנג שחטף בטורקיה לא היה משמעותי ובנק ישראל מנע ממנו מפלה דומה בקזחסטן.

השקעותיהם של זיסר, דנקנר ודומיהם מעלות מדי פעם זעקה על כך ש"כספי יתומים ואלמנות יורדים לטמיון ברומניה" וש"הפנסיה של גברת כהן מחדרה מושקעת בקירגיסטן". כמו כל הזעקות מסוג זה, גם אלו שטחיות ופופוליסטיות, ובאות במקום דיון רציני ומעמיק בסוגיית ההשקעות הישראלית בחו"ל.

ההשקעות הללו נובעות בראש ובראשונה מן הקושי להשקיע בישראל, קושי הנובע משתי סיבות - כללית ונקודתית. הסיבה הכללית היא, שישראל היא בסופו של יום משק קטן והאפשרויות בו מוגבלות. הסיבה הנקודתית היא, שעל הטייקונים והתאגידים הגדולים מוטלות מגבלות המקשות עליהם מאוד למצוא אפיקי השקעה בישראל.

נלך לרגע צעד אחד לאחור. מטרתה של כל חברה עסקית היא להגדיל ככל האפשר את רווחיה. חברה מרוויחה היא חברה מצליחה. ומה חברה טובה עושה ברווחיה? - ממשיכה להשקיע אותם כדי להתרחב. ואגב: המילה "מינוף" בהקשר זה היא ממש לא מילה גסה, אלא היסוד שבלעדיו אין; השאלה היא מה היחס שבין המינוף להון העצמי ומה הם הבטחונות שמולו.

נחזור לענייננו. כאשר זיסר, דנקנר, אליעזר פישמן, האחים עופר, לב לבייב וחבריהם מרוויחים, הם מגלים כאמור שקשה להם מאוד למצוא אפיקי השקעה בישראל. מי שמחזיק בחברת ביטוח, לא מקבל אישור לרכוש נוספת או להיות בעל שליטה בבנק. מי שיש לו אחזקות בטלוויזיה הרב-ערוצית לא יוכל לקנות עיתון. ואם חברת בנייה גדולה תבנה עוד אלפי יחידות דיור או עוד רבבות מ"ר של משרדים - תקום צעקה על ריכוזיות-יתר. וכל זה, אחרי שמלכתחילה קשה למצוא עוד אפשרויות במשק הישראלי.

תאמרו: שלא ישקיעו. אז מה כן? קודם כל, כפי שכבר אמרתי, חובתה של חברה כלפי בעלי מניותיה היא להגדיל את הרווחים, ואת זה לא עושים בעזרת כסף קפוא בבנק. שנית, אם הרווחים יחולקו כדיבידנדים או כבונוס, תימתח מיד ביקורת על "בעלי שליטה ונושאי משרה השודדים את הקופה". וגם חלוקת צדקה נרחבת מדי אינה אפשרית, משום שהדבר נוגד את אותה חובה ראשונית של פעילות עסקית משיקולים עסקיים.

ישראל היא כמובן לא המשק הקטן היחיד בעולם; יש עוד מדינות מפותחות בגודל דומה לשלנו, כמו שווייץ או בלגיה. אך לישראלים יש בעיה שאין לשווייצרים ולבלגים: הם אינם יכולים לפעול במדינות השכנות. שווייצרי יכול לשלוח זרועות לגרמניה ולאיטליה, בלגי יכול להתרחב להולנד ולצרפת; ישראלי יכול לכל היותר לבקר כתייר בירדן ובמצרים.

כך נוצר מצב, בו לחברות גדולות ולבעליהן אין יותר מדי אפשרויות אלא לחפש השקעות בחו"ל. אך מאחר שמדובר בחברות שאינן מן המובילות בעולם בתחומיהן, ההיגיון מחייב שההשקעות שימצאו לא יהיו מן השורה הראשונה. כאשר בנק הפועלים חיפש לקנות בנקים בחו"ל, הוא מן הסתם ידע שאת הטובים ביותר כבר קנו סיטיבנק או HSBC. מה נשאר למשקיעים הישראלים? השקעות יותר מסוכנות.

זוהי הבעיה הבסיסית, עוד לפני שנכניס את הגורמים של רמת הניהול ושל המשבר העולמי. אפשר לסכם אותה כך: ניתן לבחור בין ריכוזיות במשק הישראלי שלצידה ביטחון יחסי של ההשקעות, לבין ביזור במשק הישראלי שלצידו סיכון יחסי של ההשקעות. זהו הדיון האמיתי שצריך לקיים, לאחר כמה וכמה שנים של העדפת הביזור ולצידה מחיקות של מיליארדי שקלים. האם הנזק מהריכוזיות היה גדול יותר מאשר המחיקות? האם הפסדי הפנסיה הצדיקו את הגדלת הביזור? את זה צריך לבדוק לעומק, בלי התלהמות ובלי ססמאות.