לא חלפו שלוש שעות מאז הגישה המדינה את סיכומיה בעניינם של אהוד אולמרט ושולה זקן במשפט זקן, ובתא הדוא"ל שלי נחתה תגובת יחצ"ניו של אולמרט. וזאת לדעת: הסיכומים משתרעים על פני 122 עמודים צפופים, ולכותב שורות אלו – שהקב"ה חנן אותו בקריאה מהירה ושהוא בקיא למדי בפרטי הפרשה – נדרשו כמעט שעתיים כדי לקרוא אותם רק לצורך הדיווח עליהם באתר זה. על אחת כמה וכמה, שנדרשות שעות רבות כדי להתעמק ולהבין ולהגיב.

אבל לאולמרט אצה הדרך. מי שעמד על מדרגות בית המשפט המחוזי בירושלים והכריז ש"הוכח שלא היו מעטפות של כסף", כאשר פסק הדין קבע בדיוק ההפך, לא ממש למד את הלקח. כעת הוא אומר שכל התיק נגדו מבוסס על "עד מדינה שקרן" – אבל עיון חטוף בסיכומים מלמד, כי התביעה מסתמכת על דכנר 87 פעמים בלבד מתוך 1,012 מראי מקומות, דהיינו בפחות מ-1% מטיעוניה. אתם יודעים מה הראיות המרכזיות לשיטתה של המדינה? – המסמכים, ההודעות והעדויות של אולמרט וזקן עצמם.

אולמרט גם ממשיך ותוקף, באמצעות יח"צניו, את התביעה ואומר שהיא השתמשה באמצעים "הגונים ולא הגונים". וזה כאשר השופט דוד רוזן אמר שוב ושוב להגנה, כי יש לה עסק עם "תביעה הגונה מאין כמותה" – מחמאה שרוב הסניגורים שותפים לה, למעט תרעומת קטנה פה ושם. אז בשביל מה למהר ולהגיב? יבואו סיכומיהם של הסניגורים רועי בלכר וליאת ארזי ויתנו מענה מקצועי, מקיף ושקול. החיפזון כאן מיותר לחלוטין.

שורות אלו נכתבו ביום שני, 30.12.13, לפני שעו"ד חגי אולמן דיווח לבית המשפט המחוזי בתל אביב על ממצאיו בנוגע למוטי בן-משה. אני מוצא לנכון לציין עובדה זו, משום שהדברים הם עקרוניים ולא נובעים מתוכנה של אותה חוות דעת, שממילא תוכנה נותר חסוי עד לשעת פרסום הדברים.

השופט איתן אורנשטיין ניהל את תיק אי.די.בי ביעילות ראויה לציון. כפי שאמר בצדק לאורך כל הדרך, אי-אפשר להותיר את הקונצרן הגדול במדינה בחוסר ודאות ואי-אפשר להמשיך במצב בו חובות של מיליארדים לציבור אינם נפרעים. לכן הקפיד אורנשטיין על לוחות הזמנים שקבע, ולמרות – ואולי בגלל – הלחץ שהפעיל, היו בסופו של דבר שני מתמודדים שהציעו לשלם קרוב ל-1.5 מיליארד שקל.

אלא שהזמן שהקציב אורנשטיין לבדיקת ענייניו של בן-משה היה מועט מדי. נזכיר שוב, שמדובר בקונצרן השולט בחברת הסלולר הגדולה בישראל, ברשת השיווק הגדולה בישראל, בחברת הביטוח השנייה בגודלה בישראל ובעוד חברות מרכזיות במשק. בית המשפט חייב להיות משוכנע במאה אחוז שהוא מוסר את השליטה בקונצרן זה לידיים ראויות, נקיות וגלויות.

בדיקה מהירה מדי עלולה להביא לאחת משתיים: או לפסילה מחוסר זמן או לאישור מחוסר זמן. שתי האפשרויות אינן ראויות. לא היה קורה כלום, אם אחרי שההליך כולו נדחס לתוך פחות מחצי שנה, היו ניתנים עוד שבועיים-שלושה להשלמתו.

רשות המיסים לא אוהבת להיחפז כאשר נקבע שעליה להחזיר כסף לנישומים. אם מדובר בפסק דין של בית משפט מחוזי, היא נוטה להודיע שבכוונתה לערער לבית המשפט העליון ועד אז לא תשלם. אם מדובר בפסק דין של בית המשפט העליון, היא נלחמת בציפורניים שתחולתו תהיה רק קדימה ולא רטרואקטיבית. אם כל זה לא מצליח, מנסה הרשות להגיע להסדרים פרטניים עם אותם נישומים כדי שפסקי הדין לא יהפכו לתקדימיים. במקביל, הרשות עשויה להוציא הוראת ביצוע או אפילו ליזום חקיקה, שתהפוך את הפסיקות לאות מתה (ראו למשל את ההכרה בהוצאות מטפלת של אימהות עובדות).

השבוע, לעומת זאת, גילתה רשות המיסים זריזות מופלאה. הצעת החוק למתן הטבות מס לזוגות חד-מיניים עברה רק בקריאה טרומית – וסמנכ"ל הרשות, מירי סביון, מיהרה להנחות את פקידי השומה לפעול לפיה, כאילו מדובר בחקיקה מחייבת. גמישות אינטלקטואלית דומה גילתה הרשות בנוגע לחישוב מס נפרד לבני זוג העובדים באותו עסק: אחרי ששנים טענה שזה יעלה מיליארדרים, היא ישבה בשקט בזמן שהצעת החוק בנושא עברה בוועדת הכספים.

לעמדה הפשרנית הזאת של רשות המיסים אין כמובן שום קשר לעובדה, שאת ההצעה בנוגע לזוגות החד-מיניים יזמה ח"כ עדי קול מסיעתו של השר הממונה עליה, יאיר לפיד, ושאת נושא בני הזוג יזם לפיד עצמו. שהרי רשות המיסים, כידוע, שוקלת רק שיקולים ענייניים ומקצועיים, שומרת בקפדנות על כספי הציבור ואינה מעניקה הקלות להן אין מקור תקציבי.

אתם יודעים למה קרסה בשבוע שעבר מרפסת בבניין בחדרה שזה עתה הושלם? משום שבמקום 11 מוטות ברזל, היא חוברה בארבעה בלבד; משום שהברזלים לא עוגנו לקיר; ומשום באחת הנקודות לא היה ברזל בכלל. ולמה כל זה קרה? ראשית, מפני שהרי הכל יהיה בסדר ועמידה בנהלים היא עסק לחְנונים ולא לחבר'המנים ישראלים. שנית, מפני שכולם רוצים לסיים את העבודה כמה שיותר מהר ולהוציא כמה שפחות כסף. עכשיו לכו תאמינו, שזו המרפסת היחידה בישראל שנבנית בצורה כזו.

חייבים לומר, שחברת גינדי – הקבלן של הבניין – היא תמיד זריזה מאוד. הנה, יום אחד בלבד אחרי ש-36 מבין 38 רוכשי הדירות בבניין הודיעו על רצונם לבטל את החוזים, ידעה גינדי לומר: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות שנעשו עד כה, נראה כי לא עומדת לדיירים הזכות לביטול ההסכמים". בחיי שהיא צודקת. מאיפה לקחו הדיירים החוצפנים הללו את הדרישה שהדירות שלהם צריכות להיות בטיחותיות? על סמך מה הם חושבים שיש להם את הזכות לצפות, שהמרפסת של השכנים לא תפול להם על הראש?

"לפני כולם", "פרסום ראשון", "חשיפה" – כמה מן הביטויים המועדפים על חלק מאתרי החדשות בישראל. יש עם זה בעיה כפולה. ראשית, כמו בכל שימוש מופרז, גם כאן אינפלציה מורידה את הערך. שנית ועיקרית, המרוץ המטורף הזה אחרי הראשוניות מוריד בהכרח את הרמה. בשביל להקדים את המתחרה בחמש דקות, מוכנים עיתונאים ועורכים לוותר על בדיקת עובדות, לעגל את הפרטים ולרמוס את העברית.

אגלה לכם סוד: בחלק מן המקרים, ה"לפני כולם"/"פרסום ראשון"/"חשיפה" הם תוצאה של היכולת המופלאה לבצע העתק-הדבק כמה דקות לפני אתרים אחרים. במקרים אחרים הם תוצאה של התעלמות או אי ידיעה בדבר פרסומים קודמים. כדאי שכולם יפנימו, שמוניטין עיתונאי נבנה לאורך זמן – גם מהראשוניות אבל גם ובעיקר מהרמה המקצועית. ומה לעשות? חיפזון ואיכות בדרך כלל לא הולכים ביחד.

לאלכס פרגוסון נדרשו שש שנים עד שזכה באליפות הראשונה עם מנצ'סטר יונייטד. הבעלים והאוהדים של הקבוצה חיכו בסבלנות וקיבלו בתמורה את המאמן המצליח ביותר בתולדות הכדורגל האנגלי. אז נכון שלא כל אחד הוא פרגוסון, אבל לא כל קבוצה היא היונייטד. לכן, אני לא מצליח להבין מדוע אנשי עסקים שיודעים לקחת אוויר ולתת הזדמנות למנהלים שלהם בכל עסק אחר, הופכים לתזיזיתיים ואפילו מוטרפים ברגע בו הם קונים קבוצת ספורט, ומוכנים לפטר מאמן בן-רגע.

זאת אומרת, חלקית אני כן מבין. בניגוד לרשת מרכולים, ליצרנית רכב או לחברת תעופה, ההישגיות של קבוצת ספורט ניתנת למדידה אמפירית בכל רגע נתון. יתרה מזאת: יש לה לקוחות – האוהדים – שמעורבים מאוד בנעשה בה ומפעילים לחץ בלתי פוסק להביא הצלחות. אבל זה בדיוק מה שמבדיל בעלים/מנהלים מקצועיים מעמיתיהם החובבניים: היכולת לעמוד בלחצים ולראות לטווח ארוך.

בישראל, שמה שהכי מאפיין אותה זה חוסר היכולת להסתכל אל מעבר לקצה האף, פיטורי מאמנים הם הפתרון הקל ביותר. מבין 14 קבוצות ליגת העל בכדורגל, ארבע החליפו מאמנים – ואנחנו רק בשליש העונה. בליגת העל בכדורסל הוחלפו באותה נקודת הזמן שלושה מבין 12 המאמנים. ואחר כך מתפלאים שהענפים הייצוגיים הללו הולכים מדחי אל דחי.