החיים כמשל

אלימות בלי ריח

מה קורה לנו? האלימות משתוללת בחברה, ברחוב ובבתי ספר, בין התלמידים וכלפי מורים וגננות. היא מופנית כלפי עובדות סוציאליות בלשכות הרווחה, כלפי רופאים במרפאות ובבתי חולים, וכלפי ספרניות בספריות העירוניות. דומה כי בכל פעם, בעקבות תקיפת מטפלים על-ידי מטופליהם, יש שביתה של עו"סים, גנים או של רופאים למספר שעות, אך מעבר לאקט סמלי של מחאה, אין לכך כל השפעה.

הגרוע מכל הוא כי התרגלנו למעשי האלימות ומקרי הרצח, כמו גם לתאונות הדרכים, שהפכו כבר לנורמה בחברה. הדבר מזכיר משל של חפץ חיים על בַּשָּׂם (מוכר בשמים), שליָמים נפתח לידו מפעל לעיבוד עורות. בשל הריח הדוחה מהמפעל, שהבריח את לקוחותיו, נאלץ האיש לסגור את חנותו והפך לשותף במפעל השכן. תחילה לא הסתגל לריח הרע הנודף מהעורות, אך בהדרגה בלע את הצחנה, עד שהתרגל אליה וזו לא דחתה אותו עוד. כך גם החברה שבעבר הזדעזעה מעבריינות, הפכה כיום שאננה למעשים פליליים, שהפכו עבורה לנטולי כל ריח דוחה. מה הפלא שהאלימות והקטל בכבישים הפכו לחלק בלתי נפרד מהכרוניקה הפלילית היומית. לאן הגענו?

מי כאן הפושע?

עם כל הכבוד לבלימת ההגירה, ההפגנה של הסודנים בתל אביב, שיצאו כולם ממאורותיהם וממקומות המסתור (בחסות ה'ארגונים ההומניטריים של השמאל, איך לא חשפה את היקפם הרב של המסתננים הבלתי חוקיים בארץ, המונים רבבות אנשים.

אם לא די בעידוד הפרת החוק של אותם המסתננים, על-ידי ארגוני השמאל, תוך הפרת זכויות האדם של תושבי דרום תל אביב, קרבנות האלימות של העובדים הזרים, קיבלנו שחקן חיזוק מפתיע בדמות לא אחרת מאשר ראש העירייה, רון חולדאי. האזרח הראשון של העיר ללא הפסקה האשים את הממשלה שמתייחסת אל המהגרים השחורים כאל פושעים.

אדוני הנכבד, מי כאן הפושע, הממשלה הפועלת על-פי חוק, תוך מתן סל הטבות חסר תקדים למסתננים, או אותם עובדים זרים, השוהים בארץ בניגוד לחוק, ומהם אף אלימים כלפי אזרחי המדינה?. ובאשר לביקורת של האו"ם על ישראל בנושא, ראוי שהמוסד הבינלאומי יגן בראש ובראשונה על אלפי אזרחי סוריה, הנרצחים מדי יום, ולא על פורעי חוק סודניים.

יאיר היהיר

מכירים את המשל העממי על העורב שנמאס לו מנוצותיו השחורות? מה עשה? תלש אותן, גנב נוצות צבעוניות מצפרים אחרות, והדביק אותן לגופו. וכך התהלך כטווס בין עמיתיו, כשהוא מתהדר בנוצות היפות.

והנמשל? איך לא, שר האוצר יאיר לפיד. אז אחרי שייחס לעצמו את הקרדיט על צמצום הגרעון של קודמו, יובל שטייניץ, כמו גם את הצעת החוק של ח"כ אבשלום וילן לנגישות לנכים, קַבלו את המיחזור הבא. והפעם, על הכוונת, מסיבת עיתונאים שכינס עם השרה יעל גרמן על תיקצוב נוסף ויוזמות חדשות במשרד הבריאות. אם עוד לא ניחשתם, כולן מיוחסות לשר לשעבר, יעקב ליצמן.

אז נכון שליצמן עשה הכל בצינעא בתוקף תפקידו, ולא הכריז על כך ברמה, והוא גם, מה לעשות, שייך למפלגה החרדית הלא נכונה. זאת בניגוד למפלגה עתירת הרייטינג 'יש עתיד' של לפיד את גרמן. ונכון שלפיד זקוק נואשות לשיפור תדמיתו המתרסקת בסקרים. אבל איפה הבושה?

אסון טבע?

בתחילה הגדיר ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, את השלג שהתחולל בבירה כאסון טבע, לא פחות. לאחרונה כשהוא התייצב בוועדת הכנסת בבקשה לתמיכה ממשלתית, הוא התפשר על 'מיני צונאמי'. אתם שומעים טוב?

ראוי שברקת, איש העולם הנאור, יודה במחדל הניהולי של הסופה ויסיק מסקנות אישיות מתאימות. עליו ללמוד מאירופה, כיצד היא מתמודדת בהצלחה עם סופות השלגים הכבדות הפוקדות אותה מדי חורף. במקום זאת, ראש העיר מעדיף להשליך את האשמה על כולם - הטבע, הממשלה ואפילו החזאים (בצדק), שלא חזו את הסופה - ורק הוא מתנער מאחריות. איזה מזל שזה לא היה צונמי. כי עם שלג, שעקבותיו ניכרו בעיר כשלושה שבועות, ברקת לא הסתדר, ואת עיקר עבודת החילוץ עשו המתנדבים הרבים, מה היה קורה אילו היה מדובר בצונמי?

הזוג המתמיד

דומה שבביצה האמנותית, שהגירושים בה הפכו לנורמה ולמילה נרדפת ל'סלב' (מה עוד שסטטיסטית חצי מהזוגות השיינקאים גרושים), נדיר למצוא זוגות נשואים אשר חיים, כמו באגדות, באושר ובאושר, במשך שנים רבות. לכן כל הכבוד לששי קשת וליונה אליאן שעשו את זה והם בהחלט ראויים לתואר 'הזוג המתמיד'.

ובכל זאת, הם לא לבד. לצידם ניתן למצוא בביצה עוד כמה זוגות יונים שהתמידו בחיי הנישואים. כך אריאל זילבר, הילד הפרוע של המוזיקה, ואשתו. וכמובן אי-אפשר לשכוח, איך לא, את הזמר אריק איינשטיין ז"ל, שאף הוא צלח למעלה מארבעה עשורים של חיים משותפים עם בת זוגו האהובה סימה. וגם אורי ואיליה זוהר, שדרכיהם לא נפרדו בחילוניותם ובחזרתם בתשובה.

אכן, המשותף לכולם שיש להם אהבה והיא מנצחת. באשר לזוג השחקנים הנזכרים, נדמה שהם נשואים גם לצלע השלישית - השפה היידית. אגב, יונה, כפי שציין שַשי, פסימית? לפחות החיוך הנצחי שעל שפתיה מפריך דימוי זה.