איזון נכון בין האינטרסים

ההליך שמפרסם נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, בנוגע לשמיעה רצופה של הליכים פליליים, הוא כל כך ברור וכל כך מתחייב, עד שהשאלה היחידה היא: מדוע זה לא נעשה שנים רבות קודם? מדוע זה אפשרי במשפטים בארה"ב בהם יושבים מושבעים, ואצלנו זה קורה רק עכשיו? מדוע בשנותיה הראשונות של המדינה התנהלו המשפטים בצורה כזו, ודווקא בעידן ההיי-טק הם עלולים להיגרר שנים?

גרוניס מאזן היטב בין שני האינטרסים המרכזיים: הצורך בהליך מהיר ושמירת זכויות הנאשם. השמיעה הרצופה אינה ממש רצופה, אלא תגיע לכל היותר לשלושה ימים בשבוע בתיקים רגילים ולארבעה ימים במגה-תיקים. בצורה זו ניתן להתכונן לדיונים, הסניגורים יכולים להיפגש עם מרשיהם, אפשר לרענן את העדים וניתן להגיב על התפתחויות תוך כדי תנועה.

בצדק אומר גרוניס, שהדבר לא תלוי רק בשופטים. הוא מבקש מהתביעה והמשטרה לשפר את ההכנות, להגיש כתבי אישום בהקדם, למסור את חומר החקירה במהירות וכדומה. בקשה סבירה בהחלט, אך עדיין רק בקשה; גרוניס לא יכול לכפות דבר על רשויות החקירה, והן עלולות להיות צוואר הבקבוק. גרוניס אינו מזכיר את השב"ס, המביא עצורים ואסירים לבית המשפט, וגם שם יש לא מעט בעיות של עמידה בזמנים. הסניגורים זוכים להתייחסות עקיפה אך משמעותית: לא יהיו דחיות.

דווקא בנקודה היחידה התלויה אך ורק בשופטים, גרוניס אינו נותן הוראה חד-משמעית. הוא אומר שיש לפרסם את פסקי הדין "בתוך זמן סביר" מסיום הסיכומים ומזכיר ברמז שהחוק קובע 30 יום, אך אינו אומר זאת במפורש. יש כך טעם לפגם, כאשר נוהל של נשיא בית המשפט העליון מתייחס בצורה רכה שכזו לשופטים, שרק עליהם מוטלת חובה חוקית בנוגע למסגרת הזמן של עבודתם.

השלב הבא חייב להיות שמיעה רצופה של הוכחות בתיקים אזרחיים ומינהליים. שם זה אמור להיות הרבה יותר קל: לא צריך לחכות לחומר חקירה, לא צריך להמתין לזינזאנה של השב"ס, אין זכויות נאשם עליהן יש להגן. בתיקים כאלו גם הרבה יותר קל לקבוע, שמי שלא עומד בזמנים - מפסיד (פשוטו כמשמעו, מפסיד בתיק). לא צריך לחכות עוד הרבה זמן, לא צריך לראות איך זה מתנהל בתיקים הפליליים. אפשר להוציא נוהל כזה מחר בבוקר.