שרון - טקטיקן גדול ואסטרטג קטן

אריאל שרון חדר לתודעתנו הציבורית במחצית שנות ה-50 כמפקד צבאי צעיר ונועז שהקים יחידה מיוחדת שחזרה והיכתה, שוב ושוב("פעולות התגמול"), בצבאות ובאזרחי המדינות הגובלות בנו שמתוכם יצאו מרצחים אכזריים שביצעו מעשי הרג באזרחינו ("הפדאיון").

ביצועי היחידה שאוחדו מאוחר יותר עם גדוד הצנחנים, שגם מפקדו היה אריאל שרון, היו עילאיים מההיבט הצבאי, אך הם לא הצליחו להפסיק את החדירות ומעשי הרצח. מי שכן הצליח להפסיק את מעגל הדמים היה ראש המשלה דוד בן-גוריון, שידע לנצל קוניונקטורה מדינית מיוחדת במינה וכרת ברית צבאית עם בריטניה וצרפת כנגד מצרים בראשות עבדול נאצר וגרם לה לתבוסה צבאית קשה. בסיום מלחמה זו פסקו לחלוטין חדירות המרצחים.

בהמשך אנו מוצאים את אריאל שרון כאחד מהמפקדים הבולטים במלחמת ששת הימים ומאוחר יותר כמפקד פיקוד דרום. בתפקידו זה הבין שרון, כי מערכת הביצורים לאורך תעלת-סואץ לא תצלח לבלימת פלישה ולכן דילל אותה מאוד והקים "קו שני" במרחק של כ-10 ק"מ הערוך לתגובה מהירה ומוחצת.

יורשו בפיקוד לא הבין את ההיגיון הצבאי העמוק של שרון, השאיר את הדילול בקו הראשון ודילל גם את הקו השני, דבר שהביא לתוצאות טרגיות בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. במלחמה זו פיקד שרון, כאיש מילואים, על אחת האוגדות בדרום. הדבר ניכר בהתנהלותו. הרבה תקשורת מפרגנת והתלהמות צבאית. הוא הציע מייד לחצות את התעלה. זה נשמע נועז, אך בקלות יכול היה להפוך לתבוסה קשה. את האסטרטגיה של הצליחה ניסח רב-אלוף במיל. חיים בר-לב ושרון היה ממבצעיה המוצלחים.

הניצחון הצבאי במלחמת יום הכיפורים והתקשורת הנלהבת סביבו, הפכו אותו למנצח הגדול. כאשר פנה למישור הפוליטי-מפלגתי, רבים פחדו מההילה הציבורית סביבו ורק המפלגה הליברלית הסכימה לקבלו לשורותיה. הם קיוו באמצעותו להכניס לכנסת עוד כמה פעילים מוניציפליים והוא קיווה להשתלט על המפלגה "הזקנה".

השידוך לא צלח, הוא רץ לבד בבחירות לכנסת ונכשל (הכניס רק שני צירים), אך במהלך פוליטי מבריק, הוא הצליח לאחד מספר גופים תחת הכותרת "הליכוד" וגם להשחיל את עצמו פנימה כאחד המובילים.

לאחר בחירות 1981, אנו מוצאים אותו כשר ביטחון בממשלת מנחם בגין שאינה כוללת את משה דיין ועזר ויצמן ולכן הוא נחשב לשר מוביל. עכשיו הוא ניסה בפעם הראשונה להוביל מהלך אסטרטגי. מלחמת האזרחים בלבנון בין המוסלמים בתמיכת אש"ף של ערפאת והנוצרים בהנהגת משפחת ג'ומאייל הייתה הזדמנות בלתי חוזרת להתערבות ישראלית בניסיון ל"המליך" את הג'ומאיילים שלפי הבנתו של שרון, יעשו מייד שלום עם ישראל. כך ייווצר במזרח התיכון מצב שלישראל יהיה שלום גלוי או נסתר עם שלוש מתוך ארבע שכנותיה והיא תהיה מדינה מובילה בגוש זה בזכות כוחה הצבאי והטכנולוגי. אך, כידוע לנו, הדבר נכשל בעיקר בגלל הפירוד העמוק בגוש הנוצרי והתחייה הפוליטית של השיעים שם.

הסיום הטרגי הגיע עם הטבח הנורא שביצעו הנוצרים במחנות סברה ושתילה. מאחר שהמחנות היו בשטח שליטה ישראלית, ברור היה כי האחריות העליונה היא על ישראל. שר ביטחון במדינה בעלת תרבות שלטונית שונה היה מפטר בבושת פנים את הרמטכ"ל או מתפטר בעצמו. שרון לא עשה זאת ופוטר בבושת פנים.

בממשלות שמיר שימש כשר והקדיש את מירב זמנו לעידוד ההתיישבות ביש"ע. בצד "פיזור" חסר אחריות של ישובים יהודיים בין כפרים פלשתינים, הוא יזם את "תוכנית הכוכבים" שבמשך השנים יצרה את "גושי ההתיישבות" הקיימים כיום ובכך עיצב לדור הבא את גבולות המדינה.

עם זכייתו של נתניהו בבחירות 1996, הוא כיהן כשר בכיר בממשלתו ונתניהו עם תבוסתו בבחירות 1999 העביר, אולי בהיסח דעת, את שרביט נשיאות הליכוד לאריאל שרון ובכן העמיד אותו בנקודת הזינוק הפוליטית הטובה ביותר שלה זכה שרון מימיו.

רבים רואים ב"עלייתו" להר הבית בשנת 2000 כעילה לפתיחת "האינתיפאדה" השנייה. זו כמובן שטות. "האינתיפאדה" תוכננה היטב מראש ולא במקרה החלה בחופשת ראש השנה שבו המדינה "סגורה" שלושה ימים. אולי חיקוי לא מוצלח לפתיחת המלחמה ביום כיפור. המלחמה עם הפלשתינים שהפעם הייתה רצחנית מתמיד, הביאה לנפילתו של ראש הממשלה ברק ולעלייתו של אריאל שרון בתחילה בבחירות ישירות לראשות הממשלה ולאחר-מכן, בניצחון אדיר, בבחירות רגילות.

עתה ניתנה לשרון ההזדמנות השנייה להוליך מהלך אסטרטגי. אירועי ה-"11.9" יצרו בארה"ב אווירה של שנאה עצומה לאיסלאם ולמוסלמים. התמיכה של הנשיא בוש למדינת ישראל הייתה מוחלטת. שרון החליט לנענע ולטלטל את הקיפאון ביחסים בין ישראל והרשות הפלשתינית, הוא האמין כי על-ידי פינוי חד-צדדי הוא ייצור תגובת שרשרת חיובית בצד הפלשתיני, אך המציאות טפחה שוב על פניו. ההנהגה הפלשתינית הייתה חלשה וחדלת-אישים. רצועת עזה שהייתה ברובה "חמאסניקית" לא כל-כך עניינה אותם.

איני יודע כיצד שרון היה ממשיך את המהלך המדיני אילולא חלה. אני מנחש שהיה ממשיך בשורה של צעדים חד-צדדיים ביו"ש. יורשו, אהוד אולמרט, ניסה להמשיך, אך בסופו של דבר נכשל. מנגד, אולמרט אינו שרון. לשרון היו המון הצלחות טקטיות במהלך חייו, אך תמיד כששלח את ידו למהלך אסטרטגי כשל. שרון כמו משה דיין, שמעון פרס יבל"א ורבים אחרים, היו המכונאים. בן-גוריון, בגין, רבין וברק - היו המהנדסים.