שלום של נייר או דו-קיום בשלום

כשבתקשורת מייחלים להכרעה "היסטורית" של נתניהו, הכל מבינים שהכוונה היא למסירת חלקים מהארץ לערבים. השארתה בידי היהודים אינה נחשבת היסטוריה. "מעשה היסטורי" הוא תמיד פוטוגני - טכס על מדשאת הבית הלבן, למשל. לא כל-כך טוב מצטלם דו-קיום שקט תחת שלטון יהודי, כפי שניתן לראותו בירושלים בקניונים, במוניות, בבתי הקפה ובבתי החולים, אצל רמי לוי בשער בנימין ובגוש עציון, באזור התעשיה ברקן או באום-אל-פחם - שם דוחים כל מחשבה להסתפח למדינה פלשתינית.

לא חותמים שם על נייר, ובלי נייר - אין היסטוריה. ובכל זאת, פיל ענק עומד באמצע החדר ואף אחד אינו רואה אותו, העובדה הגלויה לעין, המוכחת כל פעם מחדש, שהסכמים חתומים שלנו עם הערבים אינם שווים את הנייר!

נמסר, שבדיונים עם קרי הצדדים אינם מגישים מסמכים כי הערבים מסרבים להציג ניירות ונחום ברנע מתרשם - "יותר משהנייר האמריקני יקדם הסכם, הוא יעורר מחלוקת".

חלילה לי מלטעון שזה באופי שלהם להפר להסכמים. להפך, התחמקותם מלחתום על מה שאינם יכולים לקיים, יש בה מן היושר, ורק אנחנו באטימותנו מסרבים לראות ולהבין שמתוך הדת והתרבות שלהם, הם אינם יכולים להיות צד למסמך כתוב שבו ערבי מוסלם מוסר שלטון או אדמה, היינו הך, ללא-מאמינים, ועוד כאן, ב'דאר(בית)-א-איסלאם, ועוד ליהודים...

מצד שני, הדת והמסורת מתירות להם להשלים (זמנית) עם הבלתי נמנע ועם החזק מהם, כל עוד הוא כזה. הם יכולים לחיות עם מצב של שלטון יהודי ביפו דה-פקטו, בתנאי שלא ייאלצו לתת לכך הסכמה פורמלית, דה-יורה. הם משלימים עם שלטוננו ביומיום, אך מסרבים להיפרד מחלומותיהם בלילה. איש המערב, שמתוך זלזול והתנשאות יתעלם מן האבחנה הזאת ויראה בה העמדת פנים גרידא, המציאות תטפח על פניו, כפי שקרה שוב ושוב ל'מחנה השלום' שלנו.

בצומת אריאל, בתור לאוטובוס בדרך לעבודה בישראל, אמר אחד הפועלים: "הפוליטיקאים מדברים ובינתיים אנחנו האנשים הפשוטים חיים ביחד. תכתוב על זה בעיתון, שני העמים רוצים שלום, רוצים לחיות ביחד, למה צריכים את הבעיות?" (מקור ראשון, 10.1.14).

בעבור האיש הזה "מצב הקבע" או "שלום האמת" כבר הגיע, ובכל זאת - אם תציעו לו לוותר בחתימתו ולו על סנטימטר אדמה, ואפילו בקו הירוק, יברח מכם כמו מפני המגיפה.

בסקרים, ערביי ירושלים מעדיפים ברוב גדול את המצב הקיים, כלומר - את שלטון ישראל, אך לעולם לא יחתמו על כך. נבצר מהם להבין, מדוע דורשים מהם לעשות דבר שמכאיב להם וליהודים אינו מביא כל תועלת, שהרי הכל יודעים שגם אם יחתמו - לא יקיימו, כפי שהיה שוב ושוב בעבר.

זאת ועוד: אדם שפוי העומד בפני ברירה - לקבל סחורה בלי אריזה או אריזה ריקה בלבד - שלום-למעשה אבל לא-חתום או הסכם חגיגי כתוב וחתום אך ריק וחלול - האם יזרוק את התוך ויעדיף את הקליפה? איך פוליטיקאים מנוסים אינם רואים ששלום-של-נייר אינו הפתרון, כי אם הבעיה? שדו-קיום, כלומר שלום-דה-פקטו, אפשרי ואף מתקיים למעשה, אולם רק כל עוד, ובתנאי, שלא יעלו אותו על הנייר?

ואפילו יחתמו שמדינתנו היא "יהודית", מי יערוב לנו שלא ימשיכו לחלום בלילה על החרבתה? הם חיים את "המדינה היהודית" למעשה, יום יום, שעה שעה. "אישור יהדות" שלהם גם להלכה יהיה מחווה ריקה מתוכן. המחשבה, לתת להם תמורתו את לב הארץ ואת העומק האסטרטגי המגן על לב המדינה אינה רק מסוכנת, היא גם חלמאית.