מקס שמלינג איננו

מקס שמלינג - סיבוב אחרון

בסוף השבוע הלך לעולמו מקס שמלינג, המתאגרף הגרמני הידוע ביותר בכל הזמנים, האיש שהמפלגה הנאצית בגרמניה השתמשה בשמו כדי להאדיר את עליונות הגזע הארי. אך האמת הייתה אחרת. ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר 1939) הציל שמלינג חייהם של שני צעירים יהודיים, בנים למשפחת לוין, שמצאו מקלט בבית המלון שבו שהה בברלין. על כך זכה באות הוקרה על שם מציל יהודי הונגריה, הדיפלומט השבדי ראול ואלנברג. במלחמת העולם סירב שמלינג להצטרף למפלגה הנאצית. היטלר לא סלח לו על כך וגייסו לשורות הצנחנים שלחמו בחזית.


מקס שמלינג בקושי רב נגרר לחגיגת יום הולדתו ה-99 שהתקיימה בחוג מצומצם של מכריו ובני משפחתו. זה היה ב-28 באוקטובר 2004. "אני מרגיש צעיר ומקווה לעבור את סף ה-100", אמר שמלינג לחוגגים עימו, ספק ברצינות, ספק בהומור, אך מקורביו ידעו לספר על תשישותו כי רבה.

ביום רביעי, הלך שמלינג לעולמו בהולנשטאד, גרמניה ואתמול, יום ו', הובא לקבורה.

"מקס שמלינג היה אליל נערץ על מיליוני צעירים במשך דורות רבים", הספיד אותו קנצלר גרמניה גרהארד שרדר. "הוא לא הפך לאגדה רק בעקבות נצחונותיו בזירת האיגרוף, שהעניקו לו את תואר אלוף העולם במשקל כבד. הוא נודע, בראש וראשונה, כאדם טוב ומיטיב", הוסיף הקנצלר בהודעתו שנשלחה ממשרדו בברלין.

שנה קודם לכן, נבצר ממנו לטוס לבואנוס-איירס, על-מנת לקבל שם את העיטור על שמו של ראול ואלנברג, הדיפלומט השוודי שהציל אלפים מיהודי הונגריה בעת מלחמת העולם השנייה ועקבותיו נעלמו אי שם במרתפי הקג"ב בבריה"מ. כיוון שכך - קיבל שמלינג את האות בביתו שבפרברי האמבורג. באחרונה, בעת סיור שקיים ברוך טננבאום, האיש שמאחורי המפעל הגדול להנצחת שמו של ראול ואלנברג, בגרמניה, הורמה כוסית לציון הולדתו ה-99.

האות להנצחת דמותו של חסיד אומות העולם ראול ואלנברג, מוענק בעקבות החלטת ועדה מיוחדת שבראשה עומד ברוך טננבאום, וחברים בה אישים מרחבי העולם, בני דתות שונות.

יהיו שירימו גבה, ובצדק: מקס שמלינג, פעם סמלה של גרמניה הנאצית, מתאגרף שייצג בזירה ומחוצה לה את תורת הגזע של היטלר - מה לו ולאות של ראול ואלנברג?

אודה על האמת: לא ידעתי על קשר כלשהו. שום דבר לא התחבר אצלי בנקודה זו. כותב שורות אלה, שמצוי בעולם האיגרוף ואף שוחח עם מקס שמלינג, לא הצליח לדלות ממנו את סיפור המעשה שבגינו קיבל את האות. מסתבר שיש הפתעות בחיים. אחת מהן מקפלת בתוכה מחווה אנושית.

והסיפור שהיה - כך היה.

שני צעירים בסוויטה

בלילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר 1938, לפני 66 שנים, התקיים אחד האירועים הטראגיים בהסטוריה של יהודי גרמניה. לספרים הוא נכנס כ"ליל הבדולח", או "Kristallnacht” בגרמנית.

בלילה הזה שהה מקס שמלינג, גיבור העם הגרמני, בסוויטה מהודרת במלון היוקרה הברלינאי "אקסלסיור". זמן קצר קודם לכן, שלח דוד לוין, בעלים של חנות לאופנת גברים, את שני בניו, וורנר בן ה-15 והנרי בן ה-14 ללקוח שלו וחברו הטוב מקס שמלינג, שהתגורר במלון. כשהחלו הפרעות ביהודים, הוביל מקס שמלינג, את שני הצעירים לחדרו, תוך הודעה לאנשי הקבלה כי הוא חולה ואין ברצונו לקבל מסרים או מבקרים בחדרו. הוא הורה גם לבטל את שירות החדרים שהיה חלק בלתי נפרד משיגרת יומו של אלוף האיגרוף.

בגדול - אין יוצא ואין בא לחדריו של שמלינג. לצעירים אמר שמלינג שהוריהם יצאו בדחיפות לנסיעת עסקים וכי הוא ידאג להם עד לשובם. כמה ימים אחרי שוך סערת הפוגרום ביהודי גרמניה, סייע שמלינג למשפחת לוין לברוח מגרמניה.

תאמרו שהיה זה מעשה הירואי מצד מי שחירף נפשו וש"היו גם גרמנים אחרים" כפי שהיו כאלה שהדביקו למעשה תווית של יחסי ציבור. יהיו אשר יהיו העמדות והגישות - עובדה היא שדבר הסתרת שני הצעירים היהודיים נשמר בסוד לאורך שנים רבות ונתגלה רק באתר אינטרנט בשם "היום בהסטוריה", שבו פירסמו רוברט וייסברוד ונורברט הטריך, פרופסורים מאוניברסיטת רוד איילנד, את סיפור המעשה.

ומה עלה בגורלם של שני האחים היהודיים לבית לוין ובגורל המשפחה כולה?

האיש הקשוח בזירה, גילה שיש גם פן אחר מאחורי מסיכת הברזל שהייתה יצוקה על פניו, או שמא הייתה זו אישיותו הצנועה שהטילה אמברגו על הסיפור, שנתגלה רק בשנת 1989, כאשר שמלינג הוזמן ללאס-וגאס לארוחה חגיגית שנערכה לכבודו על-ידי האחים לוין, אותם הציל 51 שנים קודם לכן. מסתבר שמשפחת לוין היגרה לארה"ב ושני הבנים הפכו ברבות השנים לבעלים של בתי מלון בעיר ההימורים. "אנו חייבים את החיים לדוד מקס", אמרו ורנר והנרי לוין, אותם נערים שהוסתרו בידי שמלינג במלון היוקרה הברלינאי של שנות השלושים.

בראיון לעיתון יהודי בצפון קליפורניה, אמר הנרי לוין: "שאלו אותי לא אחת, כיצד אתה מתרועע עם מי שהיה נאצי, ואני משיב: 'אם שמלינג נאצי - הרי שהוא נאצי טוב...'"

"לא הייתי נאצי!"

כנאמר - לא נח מקס שמלינג על זרי הדפנה של הצלת שני צעירים יהודיים. במקצועו היה מתאגרף והיה עליו לבלות ימים כלילות במרתפי אימון. נכון שהיה לסמל ולאגדה בגרמניה הנאצית של שנות השלושים, אך באותה מידה ספג מנה גדושה של עלבונות וגידופים בכל אשר פנה בזירה שמחוץ לגרמניה. עיקר פרנסתו באה לו מתחרויות בארה"ב ושם לא אהבו את הרעיון שהוא גורף דולרים ומוציאם מחוץ לגבולות ארה"ב. "אל תתנו לנאצי הזה להשתלט על הבנק שלנו", זעקה אחת הכותרות.

את הרגשתו של שמלינג קשה היה לשחזר בשנים האחרונות, הן מפאת זיכרון לקוי והן בגלל אי הנוחות שחש בעת שרואיין בכלי תקשורת שונים. אך נושא אחד דאג להכחיש מכל וכל: הוא לא היה נאצי, לא היה חבר המפלגה והגיע, במאוחר, למסקנה שהמשטר הנאצי שילב אותו היטב בגלגלי התעמולה המשומנים שלו לצרכיו של הרייך השלישי.

הוא לא אהב את השאלה הישירה: "האם היית נאצי?"; "האם שנאת יהודים ושחורים"? וניסה להתחמק, כמו שעשה לא אחת בזירה, מהשאלות שנראו בעיניו כטרדניות במיוחד. "היטלר כעס על שלא הצטרפתי למפלגה ובגיל 34 גייס אותי לחיל הצנחנים הגרמני במלחמת העולם השנייה", גילה פעם את אזניו של עיתונאי גרמני צעיר, שנראה המום נוכח הגילוי הזה, שהרס לרבים את הדימוי שנוצר, כביכול, למקס שמלינג.

אחרי נצחונו על ג'ו לואיס בתחרות הראשונה בניו-יורק (יוני 1936) הוטס שמלינג לגרמניה ב"צפלין", ספינת הדגל של גרמניה בשנות השלושים. אחרי 50 שעות טיסה נחת הצפלין בפרנקפורט ומשם המשיכה הפמלייה הישר לברלין, לפגישה עם הפיהרר. בתי הקולנוע הקרינו שוב ושוב את 12 הסיבובים שבסיומם ניצח שמלינג את "המפציץ החום" כינוי שהוצמד לזרועותיו של ג'ו לואיס. כעבור שנתיים, ביוני 1938, הוצג הקרב כ"הארי נגד השחור, הרע נגד הטוב", הצגה ששווייה היה מיליון דולר במכירת כרטיסים אך הסתיימה בניצחונו המזהיר של לואיס אחרי נוק-אאוט שהושג בתוך 124 שניות מפתיחת הקרב. 70 אלף הצופים ב"יאנקי סטאדיום" הניו-יורקי עזבו את המקום במהירות, מעודדים מהניצחון על המתאגרף הגרמני ושותפים לשמחתו של לואיס.

אלא שמאחורי הקלעים התגלגלו העניינים בצורה שונה לחלוטין. מקס שמלינג היה רחוק מלהיות הדמות האכזרית שיוחסה לו. ג'ו לואיס ידע את האמת, אך כל עוד רעמו הכפפות, שתקו המוזות.
מקס שמלינג זכה בתואר העולמי בשנת 1930, כאשר יריבו, ג'ק שארקי, נפסל בגלל מכה אסורה מתחת לחגורה. בקרב הגומלין שהתקיים כעבור שנתיים, הפסיד שמלינג את תוארו לשארקי. שנה מאוחר יותר נשיא לשחקנית הקולנוע הצ'כית אני אונדרה וחי עמה 54 שנים, עד לפטירתה בשנת 1987.

בשנות החמישים היה כבר מקס שמלינג איש עסקים מבוסס. הוא נבחר להיות נציגה של "קוקה קולה" בגרמניה ולא חש עוד מחסור בחייו. באחד מביקוריו בארה"ב, פגש שמלינג בלואיס, יריבו משנות השלושים, ומצאו במצב כלכלי ירוד ביותר, בעיקר בגלל ניהול כושל של עסקים שמחוץ לזירה. לואיס, שהרוויח במהלך הקריירה שלו 5 מיליון דולר, הסתבך בהשקעות שונות ושקע בחובות כבדים. שמלינג נחלץ לעזרתו - וגם עובדה זו נודעה שנים רבות מאוחר יותר.
כשהלך ג'ו לואיס לעולמו בשנת 1981, שילם שמלינג את הוצאות הקבורה וסייע למשפחה שנותרה בחוסר כל בסכומי כסף נדיבים. "נכון שהיינו יריבים קשים בזירה, אך כעבור שנים נוצרה בינינו ידידות מופלאה", צוטט שמלינג בעיתון גרמני באמצע שנות השמונים.

לואיס - שמלינג/ הקרבות הגדולים של שנות השלושים

המפגשים בין ג'ו לואיס למקס שמלינג הפכו לסיפור אגדה בעולם האיגרוף. בשנות השלושים ריכזו השניים את מירב תשומת הלב, הרבה כמובן בגלל "תורת הגזע" של היטלר. מה עוד יכול להלהיב את דמיונם של מיליוני גרמנים אם לא ניצחון על מתאגרף אמריקני כושי. היטלר ראה בשמלינג את נציגו עלי אדמות ואילו ג'ו לואיס נהנה מרוח גבית אמריקנית בכל פעם שעלה לזירה.

השנים נפגשו פעמיים בניו-יורק. לראשונה, ב-19 ביוני 1936 ואת זכר ההפסד נשא עימו לואיס עד ליומו האחרון. שמלינג היה מבוגר מלואיס ב-8 שנים אך בזירה לא ניכרו כל הבדלי גיל. שמלינג היה חד כתער וניצח אחרי 12 סיבובים רוויי מכות.

שנתיים חיכה ג'ו לואיס לפעולת התגמול מול שמלינג. זה קרה ב-22 ביוני 1938 ב"יאנקי סטאדיום" הניו-יורקי, לעיני 70 אלף צופים שהכניסו לקופה מיליון דולר. כל הסיפור נמשך 124 שניות בלבד. שמלינג הוכרע לקרשים.