שלוש כותרות בתוך יום אחד השבוע (יום ג', 18.2.14): ארה"ב אומרת שמלחמת האזרחים בסוריה תיפתר רק באופן דיפלומטי, ארה"ב המומה מהאלימות באוקראינה וקוראת לאיפוק, ארה"ב משדרת פסימיות בנוגע לסיכוי להגיע להסכם עם אירן. מה שמלמד, שהיסטוריה החוזרת על עצמה יכולה להתרחש בטווחים הרבה יותר קצרים ממה שאנחנו רגילים לכנות "היסטוריה".

המשותף לשלוש הכותרות הללו הוא האימפוטנציה המוחלטת של ארה"ב. היא מדברת - ואיש אינו מקשיב. פעם, כאשר ארה"ב הייתה מתעטשת, העולם היה חוטף שפעת. היום ארה"ב יכולה ללקות בדלקת ריאות וזה לא יזיז לאיש. וזה קורה שוב ושוב ושוב בחמש השנים האחרונות, שלא במקרה חופפות לשנות נשיאותו של ברק אובמה. הדבר בולט במיוחד בהקשר של אוקראינה: רוסיה בוחשת, אירופה פועלת - וארה"ב מדברת.

שני דברים מדאיגים מאוד במצב הזה, מעבר לכך שארה"ב איבדה את מעמדה כמעצמת-על. האחד: מי יודע כמה זמן יקח לשקם את ההריסות שאובמה יותיר אחריו, אם זה בכלל יהיה אפשרי. השני: אובמה עצמו מתעקש להמשיך ולעשות את אותן טעויות, מתעקש להמשיך להתעלם מהמציאות המתחוללת לנגד עיניו, מתעקש ללכת בדרך המובילה לאסון אחרי אסון למדיניות החוץ האמריקנית. אלברט אינשטיין הגדיר טירוף כ"עשיית אותו הדבר פעם נוספת בהנחה שהתוצאות יהיו שונות", ואין צורך להוסיף אף מילה.

האנטישמיות מגיעה לשיאים שלא נרשמו כמותם מאז השואה, מדווחת הליגה נגד השמצה. 40% מהצרפתים מחבבים את מנהיגת הימין הקיצוני מארין לה-פן. שתי כותרות שפורסמו בתוך יממה בשבוע שעבר. אם נלך עוד קצת אחורה, נמצא רבות נוספות.

אפשר תמיד למצוא הסברים רציונליים לאנטישמיות ולגזענות. היום יגידו לכם שהמדיניות הישראלית כלפי הפלשתינים גורמת לראשונה ושריבוי המהגרים הזרים גורם לשנייה (אגב: יש סתירה בין שני ההסברים הללו, כי אירופה מתמודדת בראש ובראשונה עם מהגרים שהם מוסלמים כמו רוב הפלשתינים). בעבר אמרו לנו שהאנטישמיות נובעת מכך שהעם היהודי מתבדל מסביבתו ושהגזענות היא מכשיר פוליטי למשיכת המונים. הנקודה היא, שההסברים הללו משתנים - אבל התופעות נותרות בעינן, מה שמלמד שההסברים הללו הם לא יותר מאשר תירוצים לשנאה עמוקה ומושרשת כלפי השונה בכלל וכלפי היהודי בפרט.

מה שמדאיג במיוחד הוא איסור השחיטה הכשרה בדנמרק, וגם כאן כל ההסברים הם רק תירוצים. העם הדני האציל והאמיץ התגייס, מהמלך ועד אחרון הדייגים, להציל את יהודי המדינה בזמן השואה וקיבל כולו את תואר חסיד אומות העולם. אם הנגע האנטישמי מגיע גם לשם, סימן שמדובר במגיפה אנושה. ישראל והעם היהודי צריכים להגיב בגאון, לקרוא לילד בשמו ולנהל מאבק חסר פשרות נגד התופעות הללו.

צריך להוסיף 10 מיליארד שקל לתקציב הביטחון - אומר היועץ הכספי לרמטכ"ל, תת-אלוף ראם עמינח. מדובר בתוספת של בערך 20% (אני אומר "בערך", כי איש אינו יודע מהו בדיוק גודלו של תקציב הביטחון). בלי שום בושה, בלי למצמץ לשנייה. בית חולים מתמוטט עם גרעון של 1.3 מיליארד שקל, וצה"ל רוצה עוד 10 מיליארד. זקנים חיים מ-3,000 שקל לחודש, וצה"ל רוצה עוד 10 מיליארד. אפשר להמשיך עם עוד ועוד דוגמאות, אבל אני בטוח שהבנתם את הנקודה.

עוד לא נולד רמטכ"ל שלא ידרוש תוספת תקציב ושלא יזהיר שדמו בראשו של ראש הממשלה שלא ייענה לו, לפחות חלקית. עוד לא נולד יועץ כספי לרמטכ"ל שלא ימצא את הסיבות, עם או בלי מרכאות, כדי לנמק את הדרישות של הבוס שלו. עוד לא נולד ראש אמ"ן שלא יזהיר מפני הסכנות האיומות הרובצות לפתחנו.

למרבה הצער, גם עוד לא נולד ראש ממשלה שיאמר לצה"ל: עד כאן. קודם כל תקצצו בפנסיות, קודם כל תבטלו רכבים צמודים לקצינים בקריה, קודם כל תפנו אדמות יקרות במרכזי הערים, קודם כל תפסיקו לצאת לגמלאות בגיל 45, קודם כל תבטלו אלפי משרות מיותרות. כי כאשר ההיסטריה חוזרת - גם ההיסטוריה חוזרת.

והערה על עוד משהו שאינו משתנה: העובדה שהיועץ הכספי לרמטכ"ל הוא גם ראש אגף התקציבים במשרד הביטחון, כך שהוא מפקח על עצמו. באותה רוח, אפשר לחסוך עוד כמה משרות, אם ראש אכ"א יהיה גם נציב קבילות החיילים ואם נשיא בית הדין לערעורים יהיה גם הפרקליט הצבאי הראשי.

מעשי רצח בין אנשי העולם התחתון ברחובה של עיר ובעיצומו של יום הם לא מראה חדש ברחובותינו. אם נלך רק כמה שנים אחורה, נמצא הרבה יותר ממקרה אחד כזה. ההיסטוריה הזו חוזרת על עצמה משום שיש לנו משטרה עצלנית וכושלת, שיש בה גם שוטרים בריונים ומושחתים, ושבראשה עומדים שקרנים (אפרים ברכה, ניסו שחם). במקום ללמוד מן הכשלונות, המשטרה מחפשת את האשמים במקומות אחרים - כמו יוחנן דנינו, שבשבוע שעבר האשים את צה"ל(!) בנימוק שמטעני נפץ נגנבים ממנו. כדאי שדנינו יסתכל קודם כל בראי ואחר כך על היושבים לצידו, לפני שהוא מטיח האשמות.

עוד נקודה: ההיסטוריה מלמדת, שחדירה לארגוני פשיעה הרבה פחות קשה מאשר איתורו של פושע בודד. זה בדיוק כמו בפיגועים: כאשר יש התארגנות - יש יותר אנשים, אפשר להחדיר סוכנים, יש יותר סיכוי שמישהו יפטפט וגם יודעים מי נושא באחריות. לכן, הכישלון של המשטרה במלחמה בפשיעה הקשה הוא עוד יותר נוקב ומהדהד. הארגון הזה - ואומר זאת שוב ושוב - צריך ניעור כללי, טיפול שורש וניקוי ראש.

פרנק רוזיה בן ה-88 מרותק לכיסא גלגלים לאחר ששתי רגליו נקטעו, הוא עיוור בעין אחת ופרצופו נושא את אותות הפציעה שסיימה את חלקו במלחמת העולם השנייה. אבל רוזיה עירני לחלוטין, יושב בכניסה למוזאון D-DAY בפורטסמות' ומספר זכרונות לכל מי שמבקש לשמוע.

רוזיה היה בין הנוחתים בחוף "גולד" ב-6 ביוני 1944. הכי חשוב לו להדגיש, שהנחיתה לא הייתה מבצע אמריקני אלא בריטי, כי 70% מכלי השיט שאפשרו אותה השתייכו לצי הבריטי. "היה לנו נשק אחד טוב יותר משל האמריקנים: הומור", הוא ממשיך במפגן הפטריוטיות שובה הלב. הוא גם זוכר שבוי גרמני שהתחיל לצחוק, וכאשר נשאל לשמחה מה זו עושה - הוא הרי הולך למחנה שבויים - השיב: "בשבילי המלחמה נגמרה, ובשבילך עוד לא".

אמרתי לרוזיה שגם קורבנות השואה גילו חוש הומור מפתיע. הוא הרצין וסיפר שאחד מחבריו היה בין החיילים הבריטים שנכנסו לאחד ממחנות הריכוז ונאלצו לפנות בבולדוזרים את גופותיהם של הנספים. "האמריקנים הביאו גרמנים מעיר סמוכה שיקברו את הקורבנות; אנחנו עשינו את זה בעצמנו", הוא מדגיש.

לא את כל מה שסיפר רוזיה הצלחתי להבין; הפציעה, הגיל והמבטא עושים את שלהם. אבל זה היה מרתק וכמעט הזדמנות אחרונה לשמוע ממקור ראשון על אחד האירועים המכריעים בתולדות האנושות. לא תמיד צריך לחזור על ההיסטוריה, כי לעיתים ניתן לשמר אותה. כדאי גם לנו לאמץ את הרעיון הזה.

מסמך שמצאתי בארכיון המדינה הבריטי מלמד, כי ההתערבות הסעודית בענייניה הפנימיים של סוריה החלה הרבה לפני מלחמת האזרחים הנוכחית. הביון הבריטי פענח בספטמבר 1944 מברק ששלח שגריר סעודיה בדמשק למלך אבן סעוד, ובו דיווח על עמדותיו של נשיא סוריה, שוקרי קוואתלי:

"שליטי, הנה מה שאמר שוקרי קוואתלי: אנו מעריכים את עצתכם בנוגע ליחסינו העתידיים עם הבריטים. אנחנו לא נוקטים פעולות בלא להודיע להם מראש, ורק לאחר שיש לי שיחות פרטיות ואישיות עם השגריר שלהם כאן. יחסינו איתם חזקים והדוקים. אני מספר לשגריר כל מה שצריך לספר, והוא מצידו מספר לי על ממשלתו ועל הממשלות האחרות. זה בסדר מבחינתו. בנוגע לצרפתים, אנחנו עומדים על כך שלא נגיע איתם לשום הסכם שיתן להם עדיפות על פני אחרים".